איך בלאק סאבת' שינתה את המוזיקה? ערוץ היוטיוב © The beat goes on מעלה סרטונים על מוזיקה, סרטים וטרנדים תרבותיים. הסרטון הפעם – על להקת המטאל בלאק סאבת' (Black Sabbath), איך היא שינתה את פני המוזיקה?
תרגום תוכן
תחילת הדרך
אסטון, ברמינגהאם, אנגליה, 1968. הגיטריסט טוני איומי והמתופף ביל וורד רצו להקים להקה חדשה לאחר שהלהקה הישנה שלהם, מית'ולוג'י, התפרקה. לאחר ביקור בחנות מוזיקה מקומית, איומי הבחין במודעה שנכתב בה בפשטות – "אוזי זיג צריך גיג (הופעה), יש לו מערכת הגברה משלו". איומי, שהתרשם מכך שלבחור הזה, אוזי, יש מערכת הגברה משלו, התקשר אליו. כשאוזי אוסבורן הגיע לחזרה, איומי היה קצת נבוך לגלות שהוא אחד מחבריהם לספסל הלימודים.
בערך באותו זמן, איומי ו-וורד מגייסים גם חבר כיתה נוסף בשם טרנס מייקל ג'וזף באטלר. ובכן, חבריו קראו לו "גיזר". אוזי היה זמר. גיזר היה בסיסט שגם כתב שירים. אגב, השניים כבר היו יחד בלהקה בשם רייר בריד. הארבעה גייסו שני חברים נוספים – ג'ימי פיליפס, שניגן בגיטרת פלדה, ואלן קלארק, שניגן בסקסופון. אבל פיליפס וקלארק לא נשארו זמן רב. איומי, וורד, אוסבורן ובאטלר המשיכו הלאה, יצרו שירים מקוריים וקראו לעצמם "פולקה טולק בלוז בנד".
בלוז
אכן, הם הושפעו מלהקות בלוז, אך גם לא חששו להתנסות בסאונד שלהם. עד מהרה הם קראו לעצמם פשוט פולקה טולק, ואז ארת', והחלו להופיע ברחבי הממלכה המאוחדת. בדצמבר 1968, איומי עזב במפתיע את הלהקה לאחר שקיבל הזדמנות להצטרף לג'ת'רו טאל. למרות שג'ת'רו טאל הייתה להקה עולה, איומי לא אהב את הכיוון אליו הם הלכו. תוך כמה חודשים הוא חזר לארת'.
בשלב מסוים בשנת 1969, באטלר העלה רעיון לשיר בהשראת מה שהוא כינה "דמות מהצד האפל למרגלות מיטתו בלילה אחד". אוסבורן אהב את הרעיון והגה מילים. עד מהרה זה הפך לשיר בשם "בלאק סאבת'", שנקרא על שם סרט אימה של בוריס קרלוף. לאחר מכן, הלהקה אימצה את האימה, וקיבלה צליל אפל וקודר בהרבה מכל שיריה. הם הורידו את כיוון הגיטרות שלהם לטונים נמוכים יותר. ללהקות אחרות לא היה את הצליל הזה, והמעריצים החלו לשים לב. אחד מאותם מעריצים היה בחור בשם ג'ים סימפסון, מוזיקאי, מפיק ומקדם שפתח באותה תקופה מועדון בשם הנרי'ס בלוזהאוס. סימפסון ויתר על העמלה הרגילה שלו כדי שארת' תופיע במועדון שלו, ועד מהרה הציע לנהל את ארת'.
שינוי שם הלהקה והופעתם הראשונה
אבל מסתבר שהייתה עוד ארת'. כלומר, עוד להקה בשם "ארת'". לאחר שמועדון הזמין בטעות את איומי, וורד, אוסבורן ובאטלר מכיוון שחשבו שהם ה"ארת'" האחרים, שלא נשמעו כמוהם בשום צורה, החליטו הבנים שהגיע הזמן לשינוי שם נוסף. מכיוון ששירם "בלאק סאבת'" סימן את תחילתו של צלילם הייחודי באמת, החל מנקודה זו ואילך שם הלהקה היה – בלאק סאבת'.
ההופעה הראשונה שלהם כבלאק סאבת' הייתה ב-30 באוגוסט 1969 בוורקינגטון, אנגליה. עד מהרה, בלאק סאבת' יצאו להקליט את אלבומם הראשון. הם קיוו שהוא יהיה בעצם המקבילה המוזיקלית של סרט אימה. ג'ים סימפסון סידר להם 1,000 ליש"ט כדי לעשות בדיוק את זה. הלהקה הקליטה אותו ביום אחד, ב-16 באוקטובר 1969. רודג'ר ביין, שעבד גם עם רוקרים אחרים מברמינגהם, ביניהם ג'ודס פריסט, הפיק אותו. סימפסון שלח את האלבום לחברות תקליטים שונות, ופיליפס רקורדס החתימה אותם חודש לאחר מכן. אחת מחברות הבת שלהם, ורטיגו רקורדס, הוציאה את אלבום הבכורה שלהם ב-13 בפברואר 1970. כיום רבים מכנים אותו אלבום ההבי מטאל הראשון שאי פעם יצא.
מה זה הבי מטאל אתם שואלים? ובכן, זה ז'אנר של מוזיקת רוק, רועש, קשוח, בעל קצב חזק, ולעיתים קרובות מעורר דימויים אלימים או אפלים בראש כשמקשיבים לו. יחד עם לד זפלין ודיפ פרפל, בלאק סאבת' בעצם יצרו את ההבי מטאל. האלבום החל עם שירם, "בלאק סאבת'". שאותו, היסטוריוני מוזיקה מכנים כיום לעיתים קרובות את שיר ה"דום מטאל" הראשון. מבקרים בדרך כלל שנאו את האלבום, אך עד מהרה אלפים קנו אותו בכל זאת. בסופו של דבר הוא הגיע למקום השמיני במצעד האלבומים הבריטי ולמקום ה-23 במצעד הבילבורד 200 בארה"ב.
שירים חדשים
הלהקה חזרה במהירות לאולפן כדי להקליט שיר מחאה על מלחמת וייטנאם בשם "War Pigs". ביין חזר להפיק. לשירים החדשים האלה היו מקצבים שונים ועוד סולואי גיטרה מגניבים של איומי. כשהיו באולפן, נגמרו להם שירים כדי להשלים אלבום מלא, אבל איומי התחיל לנגן ריף גיטרה מגניב שבסופו של דבר היה ההתחלה של השיר "Paranoid", שלבסוף, כך מתברר, יהיה הסינגל המוביל מתוך האלבום. למרות שהשיר הורכב בדקה האחרונה, הלהקה קראה על שמו את כל אלבום האולפן השני שלהם.
ורטיגו הוציאה את "Paranoid" ב-18 בספטמבר 1970. וורנר ברוס רקורדס הוציאה אותו מאוחר יותר בארצות הברית. הוא היה להיט ענק, ובסופו של דבר הגיע למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי. אפילו היום הוא נשאר האלבום הנמכר ביותר של בלאק סאבת'. הוא מכר יותר מ-12 מיליון עותקים ברחבי העולם. כמו כן, גם תחנות רדיו וגם מבקרים היו פתאום יותר חיוביים כלפי מוזיקת הלהקה.
"Paranoid" הגיע למקום הרביעי במצעד הסינגלים הבריטי ולמקום ה-61 במצעד הבילבורד הוט 100 בארה"ב. להיט גדול נוסף מתוך "Paranoid" היה "Iron Man". גם היום הוא נשאר ללא ספק שירם המזוהה ביותר. הוא הגיע בסופו של דבר לשיא של מקום 52 במצעד הבילבורד הוט 100. שני שירי הלהקה הבולטים נגד מלחמת וייטנאם, "War Pigs" ו-"Hand of Doom", הפכו גם הם ללהיטים גדולים בקרב המעריצים. עם "Paranoid", בלאק סאבת' וז'אנר ההבי מטאל כולו נכנסו למיינסטרים. היום הוא נחשב לאחד האלבומים הגדולים בכל הזמנים. הלהקה יצאה לסיבוב הופעות מחוץ לבריטניה לראשונה כדי לתמוך בו. הם הופיעו בכל רחבי אירופה, צפון אמריקה ואוסטרליה. בשגרת סיבוב ההופעות הזה, הלהקה החלה לצרוך באופן קבוע סמים קשים, מקוקאין ועד קוולודים.
ההשפעה הגדולה הראשונה על ז'אנר המטאל
בלאק סאבת' חזרו לאולפן בפברואר 1971. לקח להם יותר זמן להקליט את מה שיהפוך לאלבום האולפן השלישי שלהם, "Master of Reality", אך ורטיגו הוציאה אותו פחות משנה לאחר אלבומם הקודם, ב-21 ביולי 1971. ביין הפיק שוב, ורוב השירים האלה היו כבדים עוד יותר מעבודתם המוקדמת. עם זאת, איומי הוציא את הגיטרה האקוסטית לראשונה באלבום זה. למרות שהמבקרים דיברו רעות על "Master of Reality", הוא היה להיט גדול נוסף בקרב המעריצים. היום הוא נשאר האלבום השני הנמכר ביותר שלהם בכל הזמנים.
הוא הגיע למקום החמישי במצעד האלבומים הבריטי ולמקום השמיני במצעד הבילבורד 200 בארה"ב. הוא לא רק נחשב לאחד מאלבומי ההבי מטאל הגדולים בכל הזמנים, אלא היסטוריוני מוזיקה מצביעים עליו לעיתים קרובות כהשפעה הגדולה הראשונה על מה שיהפוך לשלושה ז'אנרים חדשים: דום מטאל, סלאדג' מטאל, ואפילו סטונר רוק. למרות של"Master of Reality" לא היו להיטי רדיו גדולים, שירים בולטים בו כוללים את "Children of the Grave", "Into the Void" ו-"Sweet Leaf". בלאק סאבת' שוב יצאה לדרך כדי לקדם את האלבום למשך שארית השנה ולתוך 1972. לאחר שסיבוב ההופעות העולמי שלהם הסתיים, הלהקה לקחה הפסקה נחוצה לאחר שלוש שנים רצופות של הקלטות וסיבוב הופעות.
קשיים במהלך הדרך
במאי, הם חזרו לאולפן, והפעם איומי הפיק בעיקר. עקב שימוש מתמשך בסמים כבדים, הלהקה, לעיתים, התקשתה להקליט. בזמן שהותם באחוזה ב-בל אייר (קליפורניה) במהלך הקלטות, הם גם עשו הרבה מתיחות אחד לשני. פעם אחת, לאחר שמצאו את וורד עירום וחסר הכרה לאחר ליל שתייה ארוך, חברי הלהקה ריססו אותו בצבע זהב מכף רגל ועד ראש. למרות השטויות, בלאק סאבת' הצליחו להקליט את אלבומם השאפתני ביותר עד כה. הוא אף כלל בלדות וקטעים אינסטרומנטלים. ורטיגו הוציאה את "Vol. 4", אלבום האולפן הרביעי שלהם, ב-25 בספטמבר 1972. מבקרים שוב דיברו עליו רעות. הוא כלל את הסינגל "Tomorrow's Dream", אך השיר לא זכה להרבה השמעות ברדיו. עם זאת, המעריצים אהבו אותו, ובסופו של דבר הוא מכר למעלה ממיליון עותקים.
בלאק סאבת' שוב יצאו לסיבוב הופעות עולמי למשך שארית שנת 1972 ולתוך 1973. אך השימוש הכבד בסמים החל לגבות מחיר מסיבולת הלהקה, והם סיימו את סיבוב ההופעות מוקדם. השימוש בסמים אף פגע ביצירתיות של הלהקה. כשניסו לכתוב שירים חדשים בקיץ 1973, הם באמת התקשו. אז הם לקחו הפסקה נוספת והתכנסו שוב בטירה (טירת קלירוול) בספטמבר. הפעם התנסו עם סינתיסייזרים והגו מבני שירים מורכבים. התוצאה היא מה שיהפוך לאלבום האולפן החמישי שלהם, "Sabbath Bloody Sabbath", שורטיגו הוציאה ב-1 בדצמבר 1973.
נראה שהמאמץ הנוסף השתלם. לא רק שהמעריצים אהבו את האלבום הזה, גם המבקרים סוף סוף שיבחו אותו. למרות ששיר הנושא לא היה להיט רדיו גדול, היום הוא נחשב לאחד משירי הלהקה הטובים ביותר. האלבום "Sabbath Bloody Sabbath" הגיע למקום הרביעי במצעד האלבומים הבריטי ולמקום ה-11 במצעד הבילבורד 200 בארה"ב.
חזרה לצליל הכבד והברוטאלי
הלהקה יצאה לסיבוב הופעות עולמי נוסף שהחל בינואר 1974. ב-6 באפריל, הלהקה הופיעה בפסטיבל קליפורניה ג'אם. למעלה מ-200,000 מעריצים הגיעו לראות אותם. מיליונים נוספים ראו אותם בטלוויזיה הודות לשידור של רשת ABC. זמן קצר לאחר מכן, בלאק סאבת' קיבלו מנהל חדש, דון ארדן השנוי במחלוקת והמפורסם למדי, הידוע גם כ"אל קאפונה של הפופ". בהופעה אחת זמן קצר לאחר מכן, אוסבורן קיבל זימון לבית המשפט על הבמה. מסתבר שהחתימה עם ארדן כמנהל הפרה את תנאי ההסכם שלהם עם ההנהלה הקודמת. בשנתיים הבאות ארדן יאבק על כך בבתי המשפט.
הלהקה חזרה לאולפן בפברואר 1975 כדי להקליט את מה שיהפוך לאלבום האולפן השישי שלהם, "Sabotage", ששוחרר על ידי ורטיגו ב-28 ביולי 1975. הם קראו לו "Sabotage" (חבלה) מכיוון שהרגישו שהם נחבלים על ידי ההנהלה הקודמת שלהם. זו גם הסיבה ששירים חדשים אלה היו כנראה השירים הזועמים ביותר שהם יצרו אי פעם. כן, זו הייתה חזרה לצליל הישיר, הכבד והברוטאלי שלהם שהם התפרסמו בזכותו. האלבום הגיע למקום השביעי במצעד האלבומים הבריטי ולמקום ה-28 במצעד הבילבורד 200 בארה"ב, אך הוא מכר הרבה פחות מחמשת אלבומיהם הקודמים. עם זאת, המבקרים שוב שיבחו אותו באופן כללי. שירים בולטים בו כוללים את "Hole in the Sky" ו-"Symptom of the Universe".
לשאר השנה, בלאק סאבת' עשו סיבוב הופעות בעולם כדי לקדם את "Sabotage". בינואר 1976, ורטיגו ו-וורנר ברוס הוציאו את אלבום האוסף הראשון של הלהקה, "We Sold Our Soul for Rock ‘n’ Roll", שהיה אוסף להיטים גדולים שבסופו של דבר מכר יותר מ-2 מיליון עותקים.
עזיבתו של אוזבורן
לאחר שלקחו חופש לכמה חודשים, הלהקה חזרה לאולפן באביב 1976, והקליטה במיאמי, פלורידה. עם זאת, לראשונה בקריירה שלהם הם הרגישו שהם כבר לא בשיא כוחם, והיצירתיות שלהם שוב נראתה יבשה. אוסבורן אף עבר התמוטטות עצבים בשלב מסוים. הם התקשו לסיים את מה שיהפוך לאלבום האולפן השביעי שלהם, "Technical Ecstasy", ששוחרר על ידי ורטיגו ב-25 בספטמבר 1976. האלבום קיבל ביקורות מעורבות ומכר אפילו פחות מ"Sabotage". הוא כלל את השיר האהוב על המעריצים "Dirty Women", כמו גם את הופעת השירה המובילה הראשונה של וורד, בשיר "It's Alright".
בסביבות הזמן הזה, אוסבורן הבין שהוא רוצה לעזוב את הלהקה כדי לפתוח בקריירת סולו. עם זאת, הלהקה המשיכה לסיבוב הופעות עולמי כדי לקדם את "Technical Ecstasy" למשך שארית השנה וכמה מהחודשים הראשונים של שנת 1977. מאוחר יותר באותה שנה, ימים ספורים לפני שהלהקה הייתה אמורה לחזור לאולפן כדי להקליט חומר חדש, אוסבורן עזב במפתיע את הלהקה. המומים, שאר חברי הלהקה החליטו להמשיך בלעדיו, ואיומי קרא לחברם הוותיק דייב ווקר להצטרף אליהם. ווקר שר וכתב חומר חדש עם הלהקה, ואף הופיע בתוכנית של ה-BBC "Look! Hear!".
חזרתו של אוזבורן… ופיטוריו
עם זאת, באותה עת אוסבורן הבין שטעה ורצה לחזור ללהקה. איומי, וורד ובאטלר קיבלו אותו בחזרה בזרועות פתוחות, וחמישה חודשים לאחר מכן, הם הקליטו את מה שיהפוך לאלבום האולפן השמיני שלהם, "Never Say Die!", ששוחרר על ידי ורטיגו ב-29 בספטמבר 1978. מבקרים היו קשוחים יותר כלפי "Never Say Die!", אך הוא כלל שני להיטים קטנים: "Hard Road" ושיר הנושא "Never Say Die!".
לאחר סיבוב הופעות עולמי לקידום Never Say Die!, הלהקה חזרה לבל אייר ושכרה בית נוסף שבו שוב לקחו יותר מדי סמים והתקשו למצוא ניצוץ יצירתי. כאשר הלהקה כן הצליחה סוף סוף להמציא שירים חדשים, אוסבורן לרוב לא אהב אותם וסירב לשתף פעולה. הייתה נקודה בתחילת 1979 שבה אוסבורן לא עשה דבר מלבד לשתות אלכוהול. עד מהרה הלהקה והמנהל דון ארדן הסכימו שיש לפטר אותו מהלהקה. הם בחרו בוורד, שהיה קרוב ביותר לאוסבורן, כדי לבשר לו את הבשורה ב-27 באפריל 1979.
זמן קצר לאחר מכן אוזי אוסבורן החל לצאת עם שרון, בתו של דון ארדן. השניים נישאו מאוחר יותר והפכו מפורסמים מאוד כזוג, אפשר לומר. אוזי ימשיך לקריירת סולו מצליחה במיוחד בשנות ה-80.
עידן חילופי ההרכב
אבל בלאק סאבת' המשיכו גם הם באותו זמן. אם כי מעולם לא התקרבו להצלחת קריירת הסולו של אוסבורן. ראשית, הם היו זקוקים לזמר חדש. הם מצאו את רוני ג'יימס דיו, ששר בעבר בלהקות רוק שונות. עם כניסתו כסולן, שינו לחלוטין את הסאונד שלהם. איומי אמר מאוחר יותר:
"דיו היה שר מעל הריף, ואילו אוזי היה עוקב אחרי הריף… רוני הגיע ונתן לנו זווית נוספת לכתיבה."
לאחר שבאטלר עזב לזמן קצר את הלהקה מסיבות אישיות, בסופו של דבר ג'ף ניקולס מלהקת קוורץ החליף אותו על הבס. לאחר שגיזר חזר ללהקה, ניקולס נשאר אך עבר לקלידים. ההופעה החיה הראשונה של דיו וניקולס עם הלהקה הייתה ביום השנה החדשה, 1980.
עד אז, הלהקה כבר הקליטה את מה שיהפוך לאלבום האולפן התשיעי שלהם, "Heaven and Hell", בהפקת מרטין בירץ'. לאחר מתיחה נוספת על וורד שבה חברי הלהקה שפכו עליו חומר דליק, הוא סבל מכוויות בדרגה שלישית. חוץ מזה, הדברים התנהלו היטב באולפן, וורטיגו הוציאה את "Heaven and Hell" ב-18 באפריל 1980. גם המבקרים וגם המעריצים קיבלו בברכה את הסאונד החדש והמלוטש יותר של בלאק סאבת'. "Heaven and Hell" היה האלבום הנמכר ביותר של הלהקה מאז "Sabbath Bloody Sabbath" מ-1973. הוא כלל את הסינגלים "Neon Knights", "Lady Evil" ו-"Die Young". הלהקה יצאה לסיבוב הופעות לשארית השנה כדי לקדם אותו.
בחלקים מסיבוב ההופעות, הם ניגנו עם "Blue Oyster Cult", וחברת התקליטים פוליגראם הוציאה מאוחר יותר כמה מההופעות האלה כסרט הופעה. סיבוב ההופעות בהחלט כלל דרמות, עם זאת. לאחר הופעה במיניאפוליס ב-18 באוגוסט, וורד עזב במפתיע את הלהקה. לא בגלל כל המתיחות, אלא בגלל שלא יכול היה להמשיך יותר בלי אוזי אוסבורן והשתייה שלו החמירה במיוחד. עזיבתו הפתאומית גם הדהימה את הלהקה, שחיפשה בבהלה מתופף מחליף. בסופו של דבר הם מצאו את ויני אפיצ'ה שיחליף אותו. הם היו די ברי מזל למצוא אותו, שכן הוא היה נפלא על התופים. בקונצרט במילווקי ב-9 באוקטובר, כמה מעריצים מתוסכלים מכך שהלהקה מתעכבת לעלות לבמה, פתחו במהומה שהובילה לנזקים של אלפי דולרים ו-160 מעצרים. גיזר אפילו נפגע מבקבוק בירה.
חומר חדש
סיבוב ההופעות הכאוטי הסתיים סוף סוף בפברואר 1981, ובלאק סאבת' חזרו לאולפן כדי להתחיל להקליט חומר חדש. מרטין בירץ' חזר להפיק, אך הם לקחו את הזמן בהקלטת אלבום זה. ורטיגו הוציאה לבסוף את אלבום האולפן העשירי שלהם, "Mob Rules", ב-4 בנובמבר 1981. מבקרים ברובם שילחו בו רפש, אך המעריצים נשארו נאמנים. הם יצאו לסיבוב הופעות כדי לקדם אותו במשך רוב שנת 1982, אך בנובמבר עזב דיו את בלאק סאבת' כדי להקים להקה משלו בשם… דיו… והוא לקח איתו את אפיצ'ה. שני החברים המקוריים שנותרו, איומי ובאטלר, ערכו אודישנים לכמה זמרים חדשים, ואף שקלו בשלב מסוים את רוברט פלאנט מלד זפלין, אך בסופו של דבר בחרו בזמר האגדי לשעבר של דיפ פרפל, איאן גילן.
באביב 1983, וורד התפכח וחזר ללהקה לתופף בתופים. הם הקליטו את מה שיהפוך לאלבום האולפן האחד עשר שלהם, "Born Again", שיצא על ידי ורטיגו ב-12 בספטמבר 1983. למרות שמו המוכר של גילן, "Born Again" קיבל בעיקר ביקורות שליליות ובקושי מכר עותקים כלשהם. לאחר יציאתו, וורד עזב שוב את הלהקה, בעיקר בטענה שלא יכול היה להתמודד יותר עם סיבובי ההופעות. איומי ובאטלר גייסו את מתופף "Electric Light Orchestra" לשעבר, בו ביוון, שיחליף אותו, והלהקה יצאה לסיבוב הופעות עולמי כדי לקדם את "Born Again". בסיבוב ההופעות הוצג סט ענק של אנדרטת סטונהנג', שעבר מאוחר יותר פארודיה במוקומנטרי "This Is Spinal Tap".
עם זאת, לאחר סיבוב ההופעות עזב גילן את בלאק סאבת' כדי לחזור ללהקתו הישנה. גם ביוון לא נשאר. לאחר הפסקה קצרה ב-1984, איומי ובאטלר גייסו זמר לא מוכר בשם דייויד דונאטו להצטרף ללהקה. אה, וגם וורד הצטרף שוב לתופים. אבל הדברים פשוט לא התנהלו היטב. דונאטו לא הצליח בשירה, ו-וורד עזב בפעם השלישית. גם הוא מאוכזב, באטלר עזב זמן קצר לאחר מכן.
הסוף של בלאק סאבת'?
בשלב זה, אתם עשויים לחשוב, בטוח שבלאק סאבת' סיימו, נכון? אבל לא, היו להם עוד שמונה אלבומים. איומי, שתמיד היה הלב והנשמה של בלאק סאבת', הרכיב הרכב חדש. עם הסולן גלן יוז, לשעבר מלהקת טרייפז, הבסיסט דייב שפיץ, לשעבר מלהקת גרייט ווייט, והמתופף אריק סינגר. כן, סינגר היה המתופף, לא הזמר. אה, ולאיומי עדיין היה את ג'ף ניקולס על הקלידים. ההרכב החדש ברובו הקליט אלבום חדש. רשמית אלבום האולפן השנים עשר של בלאק סאבת', "Seventh Star", שיצא על ידי וורנר ברוס ב-28 בינואר 1986.
וורנר ברוס שמרו על השם בלאק סאבת' מכיוון שהם שיערו שהוא ימכור יותר תקליטים. אבל כן, התקליט הזה פשוט לא נשמע כמו בלאק סאבת'. איומי שנא שוורנר ברוס עדיין השתמשו בשם בלאק סאבת', ואמר מאוחר יותר:
"גלן יוז שר בבלאק סאבת', זה כמו שג'יימס בראון ישיר במטאליקה. זה לא היה אמור לעבוד."
עם זאת, הוא הצליח מסחרית, והגיע למקום 27 במצעד האלבומים הבריטי. אני מניח שוורנר ברוס צדקו בתחזיתם.
הלהקה הייתה אמורה לצאת לסיבוב הופעות, אך אסון… ארבעה ימים לפני שהיה אמור להתחיל, יוז נקלע לקטטה שבעצם שברה לו את הפנים. הוא לא יכול היה לשיר, ואפילו כשהלהקה הביאה את ריי גילן להופיע במקומו, הם סיימו את סיבוב ההופעות מוקדם עקב מכירות כרטיסים נמוכות.
ירידה במכירת עותקים וביקורות פושרות
באוקטובר 1986, בלאק סאבת' החלו להקליט שירים חדשים, אך ספיץ עזב את הלהקה, והם גייסו את בוב דייזלי להחליף אותו על הבס. דייזלי הופיע בעבר עם אוזי אוסבורן, שכעת היה פופולרי בהרבה מבלאק סאבת' אי פעם. אבל אז ריי גילן עזב את הלהקה. אז הם גייסו את הזמר טוני מרטין שיחליף אותו. למרבה המזל, מרטין נשאר למשך כמה שנים. ורטיגו הוציאה את אלבום האולפן השלוש עשרה שלהם, "The Eternal Idol", ב-23 בנובמבר 1987. מבקרים בדרך כלל שילחו בו רפש והוא מכר כל כך מעט עותקים שגם ורטיגו וגם וורנר ברוס הפסיקו לעבוד איתם.
ועדיין, בלאק סאבת' המשיכו, עדיין מופיעים ועדיין עוברים מספר שינויי הרכב. ספיץ חזר על הבס, ואז הוחלף על ידי ג'ו ברט ובסופו של דבר ניל מאריי. טרי צ'יימס החליף את אריק סינגר על התופים, אך עד מהרה הוא הוחלף על ידי קוזי פאוול. ב-1988, הם הקליטו את מה שיהפוך לאלבום האולפן הארבעה עשר של בלאק סאבת', "Headless Cross". I.R.S. רקורדס, חברת תקליטים הידועה בהוצאת חומר אלטרנטיבי, הוציאה אותו ב-24 באפריל 1989. "Headless Cross" זכה להתעלמות מצד המבקרים, ואם הייתם שואלים מעריץ מוזיקת רוק ממוצע ב-1989 אם בלאק סאבת' עדיין קיימת, סביר להניח שהתשובה הייתה "לא".
ללא קשר, איומי הרגיש השראה מתמיד ליצור חומר חדש, והמשיך בכך באולפן. הוא שמר על אותו הרכב לאלבום נוסף, מה שיהפוך לאלבום האולפן החמישה עשר שלהם, "Tyr", שיצא על ידי I.R.S. ב-20 באוגוסט 1990. בלאק סאבת' גם יצאו לסיבוב הופעות כדי לקדם אותו.
עידן האיחוד
ואז, עידן האיחוד התחיל. ראשית, גיזר באטלר חזר לנגן על הבס לאחר שניל מאריי עזב את הלהקה. ואז רוני ג'יימס דיו ו-ויני אפיצ'ה חזרו לאחר שאיומי נטש את מרטין ופאוול נפצע, ובום, חיים חדשים חזרו ללהקה הזו. בסוף 1991 ובתחילת 1992, הם הקליטו את מה שיהפוך לאלבום האולפן השישה עשר שלהם, "Dehumanizer", שיצא על ידי I.R.S. ב-22 ביוני 1992. זה היה האלבום הנמכר ביותר שלהם מאז "Mob Rules". המבקרים היו חיוביים יותר כלפי "Dehumanizer", ולמרות שכל חברי הלהקה היו כעת בגיל העמידה, הוא היה רענן כתמיד. בנוסף לסינגלים "TV Crimes" ו-"Master of Insanity", Dehumanizer מכיל את השיר הבולט "After All (The Dead)".
מאוחר יותר באותה שנה, אוזי אוסבורן הודיע שהוא פורש ממוזיקה, וביקש מבלאק סאבת' להיות מופע חימום עבורו לשתי הופעות. ובכן, דיו לא רצה לעשות זאת, ובסופו של דבר עזב את הלהקה שוב בלילה שלפני ההופעה הראשונה. עם זאת, ההופעות היו הצלחה, כשגם אוסבורן וגם וורד התאחדו עם איומי ובאטלר לכמה שירי סאבת'. ויני אפיצ'ה גם עזב את הלהקה לאחר מכן, והצטרף לדיו כשהוא עשה שוב עבודות סולו. אז איומי ובאטלר החזירו את טוני מרטין על השירה וגייסו את מתופף ריינבו לשעבר בובי רונדינלי.
האלבום ה-17
הם הקליטו את מה שיהפוך לאלבום האולפן השבעה עשר של בלאק סאבת', "Cross Purposes", לאורך כל שנת 1993. I.R.S. הוציאה אותו ב-26 בינואר 1994 והם יצאו לסיבוב הופעות כדי לקדם אותו. עם זאת, גיזר באטלר עזב את הלהקה שוב מאוחר יותר באותה שנה, הוחלף שוב על ידי ניל מאריי. רונדינלי עזב וקוזי פאוול החליף אותו שוב, אבל אז פאוול עזב ורונדינלי חזר. בסוף 1994 ובתחילת 1995, הלהקה הקליטה את מה שרוב היסטוריוני המוזיקה אומרים שהוא האלבום הגרוע ביותר של בלאק סאבת' אי פעם, "Forbidden". I.R.S. הוציאה אותו ב-5 ביוני 1995.
לאחר האסון שנקרא "Forbidden", איומי היה מוכן לסיים את בלאק סאבת' אחת ולתמיד. אך קדימה לקיץ 1997 והוא, גיזר באטלר ואוזי אוסבורן התאחדו כדי להופיע יחד במסגרת פסטיבל האוזפסט הפופולרי להפליא של אוזי. לאחר שאוזפסט הסתיים, השלושה המשיכו להופיע בהופעות איחוד, וזה הרגיש להם די טוב. בדצמבר, ביל וורד הצטרף אליהם, ושוב ארבעת חברי בלאק סאבת' המקוריים היו יחד.
במהלך השנים הבאות, הם הופיעו בעוד מספר הופעות איחוד. לבסוף, בשנת 2001, הם מצאו זמן באולפן להקליט שוב, הפעם עם המפיק האגדי ריק רובין. עם זאת, הסשנים האלה די דעכו, ואז אוזי התעסק בכך שהפך לשם מוכר בזכות הצלחת תוכנית הריאליטי הפופולרית ביותר של MTV, "משפחת אוסבורן". בכיכובם של אוזי, אשתו שרון, וכן ילדיהם. היא הייתה להיט עולמי שלא רק עוררה עניין חדש בקריירת הסולו של אוזי, אלא גם בקריירה של בלאק סאבת'.
ההתפרקות הסופית של הלהקה
בסוף שנות האלפיים, אוזי ושאר ההרכב המקורי התרחקו שוב. במיוחד לאחר שתבע את איומי על זכויות לשם בלאק סאבת'. עם זאת, המאבק המשפטי הזה הסתיים ב-2010. זמן קצר לאחר מכן הלהקה התאחדה בסתר כדי להתאמן ולהקליט חומר חדש נוסף. ב-2011, הם הודיעו שהם יחזרו להקליט אלבום חדש עם ריק רובין ו-ורטיגו תחזור להוציא אותו. עם זאת, וורד עזב את הלהקה שוב במהלך ההקלטות, ובסופו של דבר הוחלף על ידי המתופף בראד וילק מלהקת "Rage Against the Machine".
ורטיגו הוציאה את "13", אלבום האולפן התשעה עשר והאחרון שלהם, ב-7 ביוני 2013. זו הייתה הפעם הראשונה שההרכב המקורי, למעט וורד, הוציא אלבום יחד מזה 35 שנה. "13" היה הצלחה ביקורתית ומסחרית. הוא מכר כמעט חצי מיליון עותקים בתקופה שבה אנשים הפסיקו לקנות מוזיקה במידה רבה. הוא כלל את הסינגלים "God Is Dead?", "End of the Beginning" ו-"Loner". ביולי, הלהקה יצאה לסיבוב הופעות בצפון אמריקה בפעם הראשונה מאז 2001, עם טומי קלופטוס על התופים. כשעשו סיבוב הופעות באירופה בשנת 2014, הם תכננו להוציא את אלבום מס' עשרים. עם זאת, בסופו של דבר הם שינו את דעתם והודיעו על סיבוב הופעות אחרון, שנקרא פשוט "The End".
הם הופיעו את הופעתם האחרונה ב-4 בפברואר 2017, בגנטינג ארנה בברמינגהם. המעגל נסגר. ב-7 במרץ, הלהקה הודיעה רשמית שהלהקה אינה קיימת עוד.
מורשת
כשמכרה לפחות 75 מיליון עותקים ברחבי העולם, בלאק סאבת' היא אחת מלהקות ההבי מטאל המצליחות ביותר מבחינה מסחרית בכל הזמנים, לעתים קרובות היא מכונה להקת ההבי מטאל הגדולה ביותר בכל הזמנים, ועזרה ליצור את הז'אנר מאפס. בנוסף ל-19 אלבומי האולפן שלהם, בלאק סאבת' הוציאה 8 אלבומי הופעה חיה, 16 אלבומי אוסף, שבעה סרטי הופעה חיה ומיני-אלבום אחד.
מעט להקות עברו כל כך הרבה שינויי הרכב כמו בלאק סאבת'. הקבוע היחיד במהלך 49 שנות קיומם היה טוני איומי. אבל אפילו הוא עזב את הלהקה לזמן קצר, זוכרים? בכל מקרה, הם נשארים אחת הלהקות החדשניות ביותר שאי פעם התקיימו. חשוב מכך, הם נשארים אחת הלהקות המשפיעות ביותר שאי פעם התקיימו. לא רק על מוזיקה, אלא על ספרות, טלוויזיה וסרטים. בין אם אתם מרגישים או לא, הם השפיעו גם עליכם.
כדי להישאר מעודכנים בתכנים חדשים הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו
