מדוע דמוקרטיה בלתי אפשרית מבחינה מתמטית. תרגום תוכן, סרטון מערוץ היוטיוב © Veritasium "אלמנט של אמת". הערוץ הוקם בשנת 2011 על ידי מנחה הטלוויזיה דרק מולר Derek Muller. בערוץ סרטוני הסבר במגוון נושאים כמו פיזיקה מדע וטכנולוגיה. מספר סרטונים של הערוץ זכו בפרסים בפסטיבלי מדע.

דמוקרטיה עשויה להיות בלתי אפשרית מבחינה מתמטית

זה לא שיפוט ערכי, לא הערה על טבע האדם ולא הצהרה על כמה נדירות ובלתי יציבות חברות דמוקרטיות היו לאורך ההיסטוריה של הציוויליזציה. הניסיון הנוכחי שלנו לדמוקרטיה, השיטות שבהן אנו משתמשים לבחירת מנהיגינו, הן ביסודן לא רציונליות. וזו עובדה מתמטית מבוססת היטב.
הסרטון הזה הוא על המתמטיקה שהוכיחה את העובדה הזו והובילה לפרס נובל. איך קבוצות של אנשים מקבלות החלטות והמלכודות שאליהן שיטות ההצבעה שלנו נופלות.

המנצח לוקח הכל

אחת הדרכים הפשוטות ביותר לקיים בחירות היא לבקש מהמצביעים לסמן בפתק הצבעה מועמד אחד כמועדף עליהם. וכאשר הקולות נספרים, המועמד עם הכי הרבה קולות מנצח בבחירות. השיטה הזו נקראת "המנצח לוקח הכל". השם הזה לא כל כך מדויק. למעשה אין "קו סיום" שמועמדים צריכים לעבור. המנצח הוא פשוט זה שקיבל הכי הרבה קולות.
השיטה הזו קיימת כנראה מהעת העתיקה. היא שימשה לבחירת חברי בית הנבחרים באנגליה מאז המאה ה-14,
השיטה עדיין קיימת ב – 44 מדינות בעולם שמשתמשות בה לבחירת מנהיגיהן. 30 מתוך המדינות הללו היו בעבר מושבות בריטיות. ארצות הברית, בהיותה מושבה בריטית לשעבר, עדיין משתמשת במערכת הזו ברוב המדינות שלה כדי לבחור נציגים לחבר האלקטורים.

לא תמיד המפלגה השלטת נבחרה ע"י הרוב

אבל לשיטה הזו יש בעיות. כאשר בוחרים נציגים לפרלמנט, מתרחשים לא פעם מצבים שבהם רוב המדינה כלל לא הצביע למפלגה שלוקחת את השלטון. במאה השנים האחרונות, בפרלמנט הבריטי היו 21 פעמים שבהן מפלגה אחת החזיקה ברוב המושבים ורק בשתי בפעמים מתוכן, הרוב המצביע הצביע עבור אותה מפלגה. כלומר, מפלגה שמיעוט האזרחים הצביע עבורה עלולה להחזיק את כל הכוח בממשלה.

אפקט הספוילר

עוד תופעה שנגרמת כתוצאה מהשיטה הזו היא שמפלגות דומות גונבות קולות זו מזו. לדוגמה, בבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2000, המאבק היה בעיקר בין אל גור לבין ג'ורג' בוש. באותה תקופה, לקביעת תוצאות הבחירות, כל מדינות ארה"ב השתמשו בשיטת "המנצח לוקח הכל".
בוש קיבל יותר קולות בפלורידה, אבל בהפרש זעום של פחות מ-600 קולות. אבל היה גם מועמד נוסף על פתקי ההצבעה – ראלף ניידר. ניידר היה מועמד מפלגת הירוקים והוא היה בבירור שמאלה מאל גור ומג'ורג' בוש. הוא קיבל כמעט 100,000 קולות בפלורידה. רוב תומכי ניידר העדיפו את גור על פני בוש, אבל בגלל ששיטת ההצבעה איפשרה להם להצביע רק עבור מועמד אחד, הם לא יכלו לבטא את העדפתם השנייה. בסופו של דבר, הצבעתם לניידר גרמה בפועל לניצחון של בוש. זו דוגמה למה שנקרא "אפקט הספוילר".

חוק דוברז'ה

כתוצאה מכך, שיטת "המנצח לוקח הכל" מעודדת מצביעים להצביע באופן אסטרטגי. נניח שיש חמש מפלגות – אחת מהן תהיה הקטנה ביותר, ולכן אין לה סיכוי לנצח. אם כך, מדוע להצביע עבורה? זה נכון גם אם יש ארבע מפלגות או שלוש. מערכת ההצבעה הזו מובילה לריכוז כוח במפלגות הגדולות ובסופו של דבר היא נוטה להוביל למערכת דו-מפלגתית. התופעה הזו כל כך נפוצה, עד שיש לה שם – "חוק דוברז'ה". כך ששיטת "המנצח לוקח הכל" אינה בחירה טובה במיוחד.

אז מה אפשר לעשות במקום?

אפשר לקבוע שמועמד יכול לנצח רק אם הוא מקבל רוב. כלומר לפחות 50% מהקולות ועוד קול אחד. אבל מה אם אף מועמד לא מקבל רוב? נוכל לפנות למצביעים שהצביעו למועמד עם הכי מעט קולות ולבקש מהם לבחור מחדש ולחזור על התהליך הזה שוב ושוב, תוך כדי סילוק המועמד עם הכי פחות קולות בכל שלב, עד שמועמד אחד יגיע לרוב הדרוש.

סיבוב שני מיידי, הצבעה בדירוג

אבל קיום בחירות מרובות זה מסובך. אז במקום זה, נוכל פשוט לבקש מהמצביעים לדרג את העדפותיהם מהאהוב עליהם ביותר ועד לפחות מועדף. ואם המועמד המועדף עליהם נפסל, נוכל לעבור להעדפה השנייה שלהם. בסיום ההצבעה, נספור את הבחירה הראשונה של כל מצביע. אם מועמד כלשהו מקבל רוב מוחלט של הקולות הוא המנצח. אבל אם לאף מועמד אין רוב, אז המועמד עם מספר הקולות הנמוך ביותר מודח והקולות שהיו שייכים לו עוברים להעדפה השנייה של אותם מצביעים. התהליך הזה ממשיך עד שנותר מועמד אחד עם רוב הקולות. מבחינה מתמטית זה זהה  לעריכת בחירות חוזרות, אבל זה חוסך זמן וטרחה ולכן נקרא "סיבוב שני מיידי". השיטה ידועה גם כ- "הצבעה לפי העדפה" או "הצבעה בדירוג". הסיבוב השני המיידי לא רק משפיע על המצביעים, אלא גם משנה את התנהגות המועמדים אחד כלפי השני.

לדוגמה, בבחירות לראשות עיריית מיניאפוליס בשנת 2013, השתמשו בהצבעה בדירוג. ראש העיר המכהן פרש, ופתאום צצו מכל עבר מועמדים שרצו להיות ראש העיר. בסך הכול, היו 35 מועמדים. אפשר היה לחשוב שבמצב כזה, כל מועמד ירצה "להפיל" מועמדים אחרים ולהבליט את עצמו. אבל זה לא מה שקרה. כל 35 המועמדים היו נחמדים זה לזה, אדיבים ומנומסים מאוד. עד כדי כך שבסוף העימות האחרון לפני הבחירות, כולם הצטרפו יחד ושרו "קומביה"  Kumbaya, my Lord, kumbaya.…במקום שנאה, כעס והשמצות פוליטיות  נוצר מצב יוצא דופן שבו כולם ניסו להיות נחמדים ככל האפשר  כדי לזכות בהעדפות השנייה והשלישית של הבוחרים האחרים. אבל יש גם בעיה עם סיבוב שני מיידי. יש מקרים שבהם מועמד שמקבל פחות קולות בסיבוב הראשון – דווקא מגדיל את סיכוייו להיבחר בסוף.

מועמד גרוע זוכה

נניח שיש שלושה מועמדים:
איינשטיין, קירי ובוהר. איינשטיין ובוהר מייצגים עמדות מנוגדות, ואילו קירי נמצאת במרכז האידיאולוגי.

נניח שהתוצאות הראשוניות הן:

• איינשטיין מקבל 25% מהקולות,
• קירי מקבלת 30%,
• בוהר מקבל 45%.

אף אחד לא קיבל רוב, ולכן איינשטיין מודח. הקולות של תומכיו עוברים להעדפה השנייה שלהם –  קירי. בסוף, קירי זוכה בבחירות. אבל עכשיו תארו לעצמכם שבוהר נושא נאום גרוע במיוחד או מציע מדיניות לא פופולרית  וכמה מתומכיו מחליטים לעבור ולהצביע לאיינשטיין. במצב כזה, קירי היא זו שמודחת ראשונה. וכיוון שהיא הייתה מועמדת מתונה, מחצית מתומכיה תומכים באיינשטיין והמחצית השנייה בבוהר. בשלב הבא, בוהר זוכה. כך יוצא שמועמד (בוהר) שקיבל תוצאה גרועה יותר בסיבוב הראשון דווקא מצליח לנצח בבחירות בסוף. ברור שזה לא משהו שאנחנו רוצים במערכת הצבעה.

גיוס המתמטיקה לחקר מערכות הצבעה

בחירה חברתית

הבעיה הזו העסיקה גם את המתמטיקאי הצרפתי ניקולא דה קונדורסה. קונדורסה היה מהראשונים שניסו ליישם היגיון ומתמטיקה בחקר מערכות הצבעה, והוא נחשב למייסד של תחום מתמטי הנקרא "בחירה חברתית" Social Choice Theory.
קונדורסה חי בתקופת המהפכה הצרפתית, כך שהניסיון לגלות מהו רצון העם היה נושא חם במיוחד באותה תקופה. בשנת 1784, בן זמנו של קונדורסה, ז'אן-שארל דה בורדה, הציע שיטת הצבעה אחרת,שיטת בורדה.

שיטת בורדה

המצביעים מדרגים את המועמדים.

אם יש חמישה מועמדים –

• דירוג של מישהו במקום הראשון נותן לו 4 נקודות,

• דירוג במקום השני נותן 3 נקודות,

• וכן הלאה, כאשר המקום האחרון מקבל 0 נקודות.

אבל שיטת בורד בעייתית. הנקודות שכל מועמד מקבל תלויות במספר הכולל של המועמדים. כלומר, הוספת מועמדים חסרי סיכוי עלולה להשפיע על המנצח הסופי. קונדורסה שנא את השיטה הזו. הוא כתב שהיא "מועדת לטעויות כי היא מסתמכת על גורמים שאינם רלוונטיים לשיפוט". אז בשנת 1785, קונדורסה פרסם מאמר שבו הציע מערכת הצבעה חדשה אותה חשב להוגנת ביותר – כדי לנצח בבחירות, מועמד צריך לנצח כל מועמד אחר בקרב ראש-בראש. אבל איך מיישמים את זה עם יותר משני מועמדים? האם צריך לערוך המון בחירות נפרדות? לא בהכרח. אפשר פשוט לבקש מהמצביעים לדרג את העדפותיהם, כמו בהצבעה בדירוג, ואז לבדוק כמה מצביעים העדיפו כל מועמד על פני כל מועמד אחר.

זה נראה כמו שיטת ההצבעה ההוגנת ביותר. למעשה, השיטה הזו התגלתה 450 שנה קודם לכן על ידי רמון ליול, נזיר שחקר כיצד נבחרים מנהיגי הכנסייה. אבל הרעיונות של ליול לא זכו להכרה כי ספרו"Ars Eleccionis" אמנות הבחירות אבד, ונמצא מחדש רק בשנת 2001. לכן השיטה קרויה על שם קונדורסה ולא על שם ליול.

האם תמיד יהיה מנצח בשיטה הזו?

בואו נבדוק את השיטה על החלטה פשוטה: בחירת ארוחת ערב בינך לבין שני חברים. שלושתכם צריכים לבחור בין המבורגר, פיצה או סושי.

• אתה הכי אוהב המבורגר,  פיצה היא הבחירה השנייה שלך וסושי במקום האחרון.

• חברך הראשון מעדיף פיצה, אח"כ סושי ולבסוף המבורגר.

• חברך השני אוהב סושי, אח"כ המבורגר ולבסוף פיצה.

איך תחליטו איזו ארוחה להזמין?

אם תבחרו בהמבורגרים, אפשר לטעון שסושי היה צריך לנצח במקום, כי שניים מכם מעדיפים סושי על פני המבורגר ורק אחד מעדיף המבורגר על סושי. עם זאת, באותו אופן ניתן לטעון שפיצה עדיפה על סושי והמבורגר עדיף על פיצה, בהפרש של שניים לאחד בכל פעם. כך נראה שאתה וחבריך תקועים בלולאה: המבורגר עדיף על פיצה, פיצה עדיפה על סושי, סושי עדיף על המבורגר, וחוזר חלילה.

פרדוקס ההצבעה

המצב הזה נקרא "פרדוקס קונדורסה" (Condorcet's Paradox). או "פרדוקס ההצבעה". קונדורסה מת לפני שהצליח לפתור את הבעיה הזו במערכת ההצבעה שלו. הוא היה פעיל פוליטית בזמן המהפכה הצרפתית, ואף ניסח טיוטה לחוקת צרפת.

בשנת 1793, בתקופת שלטון הטרור Reign of Terror, כאשר לה מונטן (La Montagne) עלה לשלטון, קונדורסה הוכרז כבוגד על כך שביקר את המשטר, ובפרט את החוקה החדשה שלהם. בשנה שלאחר מכן, הוא נעצר ומת בכלא.

במהלך 150 השנים הבאות, עשרות מתמטיקאים ניסו להציע מערכות הצבעה משלהם או לשפר את הרעיונות של קונדורסה ובורדה. אחד מהמתמטיקאים הללו היה צ'ארלס דודג'סון, המוכר יותר בשם לואיס קרול. כשהוא לא כתב את "אליס בארץ הפלאות", הוא ניסה למצוא שיטה הוגנת לעריכת בחירות. אבל לכל מערכת הצבעה היו בעיות דומות: או שהן יצרו "לולאות קונדורסה" או שמועמדים חסרי סיכוי השפיעו על תוצאות הבחירות.

בשנת 1951, קנת' ארו (Kenneth Arrow)  פרסם את עבודת הדוקטורט שלו, ובה הציג חמש דרישות הגיוניות שכל מערכת הצבעה רציונלית צריכה לעמוד בהן:

• תנאי ההסכמה פה-אחד (Unanimity)  
  אם כל חברי הקבוצה מעדיפים אפשרות אחת על פני אחרת, התוצאה צריכה לשקף זאת. לדוגמה, אם כל אחד מחברי הקבוצה מעדיף סושי על פני פיצה, אז הקבוצה כולה צריכה להעדיף סושי על פני פיצה.
• אי-רודנות (Non-Dictatorship)
  אף קול בודד לא צריך לבטל את ההעדפות של כל השאר. אם כולם מצביעים לפיצה ורק אדם אחד מצביע לסושי, ברור שהקבוצה צריכה לבחור בפיצה. אם קול אחד מכריע, זו לא דמוקרטיה אלא דיקטטורה.
• דומיין בלתי מוגבל (Unrestricted Domain)
  כל אחד צריך להיות חופשי להצביע איך שהוא רוצה, מערכת ההצבעה חייבת להפיק תוצאה על בסיס כל הפתקים – תמיד. היא לא יכולה להתעלם מקולות "בעייתיים" או לבחור באקראי. היא חייבת להגיע לאותה תוצאה עם אותו סט של קולות.
• טרנזיטיביות (Transitivity)
  אם הקבוצה מעדיפה המבורגר על פני פיצה, ופיצה על פני סושי, אז היא חייבת גם להעדיף המבורגר על פני סושי.
• אי-תלות באפשרויות לא רלוונטיות (Independence of Irrelevant Alternatives)  אם הקבוצה מעדיפה סושי על פני פיצה, הכנסת אפשרות חדשה, נגיד המבורגר, לא אמורה לשנות את ההעדפה של סושי על פני פיצה.

הקבוצה יכולה כמובן לדרג את ההמבורגר מעל שניהם, באמצע או למטה, אבל הדירוג של סושי מול פיצה צריך להישאר אותו דבר.

משפט אי-האפשרות של ארו

ארו הוכיח שזה בלתי אפשרי לקיים את כל חמש הדרישות הללו במערכת הצבעה מדורגת עם שלושה מועמדים או יותר. זהו משפט אי-האפשרות של ארו (Arrow’s Impossibility Theorem). והוא היה כל כך פורץ דרך, שארו זכה בפרס נובל לכלכלה בשנת 1972. עכשיו, אני רוצה להסביר גרסה של ההוכחה שלו, המבוססת על ניסוח של ג'אנאקופולוס (Geanakoplos).

נניח שיש שלושה מועמדים בבחירות:
אריסטו, בוהר וקירי
נסמן אותם כ- A, B, C 
יש לנו קבוצת מצביעים, אותם נסדר לפי מספרים:
מצביע 1, מצביע 2, מצביע 3 – עד מצביע N.

לכל מצביע יש חופש לדרג את A, B, C לפי העדפתו ואפילו מותר שיהיו שוויונות. הדבר הראשון שנראה הוא שאם כל המצביעים מדרגים מועמד מסוים ראשון או אחרון, החברה כולה חייבת גם לדרג אותו ראשון או אחרון.

נבחר באופן שרירותי את המועמד B. נניח שחצי מהמצביעים מדרגים את B ראשון והחצי השני מדרג את B אחרון.אז מערכת ההצבעה שלנו חייבת לשים את B או בראש או בתחתית. ונוכיח זאת על דרך השלילה.

נניח שזו תוצאת ההצבעה:
A מדורג מעל  B שמדורג מעל C. כלומר B יצא באמצע.

כעת, נניח שכל אחד מהמצביעים מזיז את C למקום הראשון, מעל A. לפי תנאי ההסכמה פה-אחד, C חייב להיות מדורג מעל A.

אבל לא שינינו את הדירוג היחסי של A מול  B. לכן A עדיין חייב להיות מדורג מעל B. ולא שינינו את הדירוג של C מול B כך ש-C עדיין חייב להיות מתחת ל- B.

לפי תנאי הטרנזיטיביות, אם  A עדיף על  B ו- B עדיף על  C אז A עדיף על C. אבל זה סותר את תנאי ההסכמה פה-אחד, מה שאומר שההנחה שלנו ש- B יכול להיות באמצע הייתה שגויה. ולכן, אם כולם מדרגים מועמד ראשון או אחרון, גם התוצאה הסופית חייבת לדרג אותו ראשון או אחרון.

כעת, נעשה ניסוי מחשבתי שבו כל מצביע מדרג את  B בתחתית הדירוג שלו ונשאיר את הדירוג של A  ו- C כרצונם. ובכן, לפי תנאי ההסכמה פה-אחד, אנחנו יודעים ש-  B חייב להיות בתחתית הדירוג החברתי, ונקרא למצב הזה פרופיל 0.

כעת ניצור פרופיל 1, שהוא זהה לחלוטין לפרופיל 0, למעט מצביע אחד שהזיז את B מהתחתית לראש הרשימה. זה, כמובן, לא משנה את התוצאה החברתית מיד, אבל נוכל להמשיך בכך, וליצור פרופילים 2, 3, 4 וכן הלאה, כאשר בכל פעם עוד מצביע אחד מעביר את B מהתחתית לראש הרשימה. אם נמשיך בתהליך הזה, בסופו של דבר יהיה מצביע שהשינוי שלו – מהצבת B בתחתית להצבת B בראש יהפוך לראשונה את הדירוג החברתי, כך ש- B יהיה בראש הרשימה.

נקרא למצביע הזה "המצביע המכריע" ואת הפרופיל הזה נסמן כ- p. פרופיל o הוא אז הפרופיל שהיה ממש לפני השינוי המכריע. כעת ניצור פרופיל q שהוא זהה ל- p  אבל בו המצביע המכריע מעביר את A מעל B. לפי אי-תלות באפשרויות לא רלוונטיות, הדירוג החברתי חייב גם הוא לשים את A מעל B.

מכיוון שעבור כל המצביעים, היחס בין A ל- B נותר זהה למה שהיה בפרופיל o ו- B חייב להיות מדורג מעל C כי היחסים בין B ל-C  נותרו כפי שהיו בפרופיל p. אז לפי טרנזיטיביות, A חייב להיות מדורג מעל C בדירוג החברתי. וזה נכון ללא קשר לשינויים שיתר המצביעים מבצעים בין A ל-C כי השינויים האלה אינם משנים את המיקום של A ביחס ל- B או של C ביחס ל- B.  מכאן עולה שהמצביע המכריע הוא למעשה דיקטטור, לפחות בכל הנוגע לקביעת העדפת החברה בין A  ל-C.

הדירוג החברתי תמיד יתיישר עם העדפתו של המצביע המכריע, בלי קשר להצבעות שאר המצביעים. כעת ניתן להריץ ניסוי מחשבתי דומה, שבו נציב את C בתחתית ונוכיח שגם כאן קיים דיקטטור שקובע את ההעדפה החברתית של A על B. ומסתבר שאותו מצביע שמכריע בין A  ל – C גם קובע את ההעדפה של A על B.  כלומר, המצביע המכריע הוא למעשה דיקטטור מוחלט.

האם הדמוקרטיה נידונה לכישלון?

ובכן נראה ש- משפט אי-האפשרות של ארו Arrow’s Impossibility Theorem אומר שכן.

אם יש שלושה מועמדים או יותר, אין שיטת הצבעה מדורגת שיכולה לאחד את ההעדפות של הבוחרים בצורה רציונלית. תמיד יהיה צורך להתפשר על משהו. אבל למזלנו, המתמטיקאי דאנקן בלאק (Duncan Black). מצא משפט אופטימי יותר, שעשוי לשקף טוב יותר את המציאות.

אם הבוחרים והמועמדים פרוסים באופן טבעי לאורך ממד יחיד, למשל על סקאלה מליברלים לשמרנים, או כל סקאלה פוליטית אחרת, אז בלאק הראה שהעדפת הבוחר החציוני תשקף את החלטת הרוב. במקרים רבים, הבחירה של הבוחר החציוני תקבע את תוצאות הבחירות ובכך תספק תוצאה שמתיישרת עם העדפת רוב הבוחרים ותימנע מהפרדוקסים והסתירות שארו הדגיש.

חדשות טובות נוספות

משפט אי-האפשרות של ארו חל רק על שיטות הצבעה מדורגות, בהן הבוחרים מדרגים מועמדים זה מול זה.

אבל יש דרך נוספת, שיטות הצבעה מבוססות דירוג (Rated Voting Systems).

הגרסה הפשוטה ביותר נקראת "הצבעת אישור"(Approval Voting). בה במקום לדרג מועמדים, הבוחרים פשוט מסמנים את כל המועמדים שהם מאשרים.

יש גם גרסאות שבהן ניתן להצביע עד כמה תומכים במועמד, למשל בסקאלה של מ- 10- (התנגדות מוחלטת) עד 10+ (תמיכה מלאה).

מחקרים מראים שהצבעת אישור:

מגדילה את שיעור ההצבעה

מפחיתה קמפיינים שליליים

מונעת את "אפקט הספויילר" כאשר מועמד חסר סיכוי משנה את התוצאות

כך, הבוחרים יכולים להביע תמיכה במועמד בלי לדאוג לגודל המפלגה שלו. גם ספירת הקולות פשוטה. סופרים כמה אחוזים מכלל המצביעים אישרו כל מועמד והמועמד עם האישור הגבוה ביותר מנצח.

קנת' ארו היה סקפטי בתחילה לגבי שיטות הצבעה מבוססות דירוג. אבל לקראת סוף חייו הוא הודה שכנראה זו השיטה הטובה ביותר.

הצבעת אישור אינה חדשה

בין השנים 1294 ל-1621, הקרדינלים של הוותיקן השתמשו בה לבחירת האפיפיור. גם הבחירה במזכ"ל האו"ם מתבצעת באמצעותה. אבל משום מה היא לא נפוצה בבחירות בקנה מידה גדול וייתכן שיידרש ניסוי רחב יותר כדי לבחון אותה.

אז האם הדמוקרטיה בלתי אפשרית מתמטית?

כן, אם אנו משתמשים בהצבעה מדורגת, כפי שעושות רוב המדינות בבחירות להנהגתן. אבל יש שיטות טובות יותר, חלקן מסוגלות לייצג את רצון העם בצורה טובה יותר מאחרות.

שיטת "המנצח הוא הראשון" בה המועמד עם הכי הרבה קולות מנצח, ניראת מגוחכת בהתחשב בכל הב

עיות

שלה. אבל רק בגלל שאין שיטה מושלמת, זה לא אומר שלא צריך לנסות לשפר. חשוב להיות מעורב פוליטית ולדאוג למה שקורה בעולם. כי זו אחת הדרכים הבודדות שבהן נוכל לשנות את  המציאות. כמו שווינסטון צ'רצ'יל אמר, "הדמוקרטיה היא צורת הממשל הגרועה ביותר, פרט לכל האחרות שנוסו".

הדמוקרטיה אינה מושלמת, אבל היא הדבר הטוב ביותר שיש לנו. המשחק אולי מכור, אבל זה המשחק היחיד בעיר. העולם משתנה, ואיך שהדברים עובדים היום לא מבטיח שכך יעבדו מחר. מבחירות לנשיאות ועד שיטות עבודה – השינויים בלתי נמנעים. ולמזלנו, יש דרך קלה להתכונן לכל מה שהעתיד יביא. על ידי הרחבת הידע ופיתוח חשיבה ביקורתית – קצת כל יום.

לסרטונים נוספים מערוץ Veritasium עם כתוביות בעברית או תרגום תוכן לחצו על הקישור