למה הדת מניעה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בחברון ההיסטוריה והאמונה מתנגשות והופכות את האדמה המקודשת למיקרוקוסמוס של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אתרים קדושים משמשים זירת קרב ליראה ושליטה כאחד. כאן, מורשתו של אברהם מלבה את המתחים של ימינו כאשר זהות ודת משתלבות בפוליטיקה.
צפו בסרטון מערוץ היוטיוב © Unpacked. הערוץ יוצר סרטונים קצרים החוקרים שאלות גדולות ומפרקים נושאים מורכבים. כל המידע הדרוש כדי להסתכל על ישראל והיהדות.
מנחה הסרטון הוא ירמיהו דנציג. ירמיהו הוא ישראלי יליד קליפורניה, בן למשפחה ירושלמית שורשית שעלתה ארצה כבר עם תלמידי הגר"א. הוא מתעקש על ההגדרה העצמית המאתגרת, שמחייבת קריאה לחיים משותפים בלי לוותר על הציונות.
חברון: המיקרוקוסמוס של הסכסוך
בחברון, ההיסטוריה והאמונה מתנגשות והופכות את האדמה המקודשת לזירה שבה זהות ודת משתלבות בפוליטיקה. מורשתו של אברהם מלבה את המתחים, ואתרים קדושים הופכים למוקדי שליטה. בסרטון מערוץ Unpacked, המנחה ירמיהו דנציג לוקח אותנו למסע בעיר ששמה פירושו "חיבור", אך המציאות בה מופרדת ומדממת. כאן, שתי עלילות תובעות בעלות על אותה נשימה.
האמונה מניעה כל צעד
ירמיהו דנציג:
כמעט מאה שנה, ישראלים ופלסטינים מצויים בעימות חריף, כששני הצדדים מתחרים על אותה פיסת אדמה קטנה. אבל זה לא רק מאבק על גבולות או משאבים. זה מאבק על עצם ההיסטוריה. ומעט מאוד מקומות כל כך רוויים בהיסטוריה כמו העיר העתיקה חברון, או בערבית – אל-ח'ליל. שמה של העיר פירושו "חבר" או "אחדות" בעברית ובערבית – שם אירוני לעיר שמופרדת ומדממת. כאן, שתי עלילות מתנגשות, כשהמאמינים הקנאיים ביותר תובעים עליה בעלות. כאן, האמונה מניעה כל צעד, כל נשימה, כל החלטה, לעיתים עם תוצאות קטלניות, הן לישראלים והן לפלסטינים. האם הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא בעצם מלחמת דת?
שורשי הסכסוך: מאברהם ועד הורדוס
ההיסטוריה הקדושה של חברון מתחילה באברהם אבינו (או אִבְרָהִים חֲלִיל אַלְלָּה). מערת המכפלה היא אחד משטרי הקניין העתיקים בעולם, שם קבר אברהם את שרה ושם נקבר בעצמו. לאורך הדורות, האתר עבר גלגולים: ממבנה מפואר שבנה המלך הורדוס, לכנסייה ביזנטית, ועד למסגד מוסלמי. כל כובש בנה את קודשו על גבי קודמו, מה שיצר שכבות של זכויות דתיות והיסטוריות.
היסטוריה משותפת בחברון
כדי להיות ברורים, אני לא טוען שלסכסוך הישראלי-פלסטיני יש סיבה אחת בלבד. מעט מאוד דברים בחיים הם פשוטים כל-כך. אבל אין זה מקרי שאתרים קדושים עמדו במרכזם של כמה מהפרקים המדממים ביותר בהיסטוריה של שני העמים. אחת האירוניוֹת הטרגיות של הסכסוך הזה היא ששני הצדדים חולקים דנ"א משותף ושניהם מייחסים את מוצאם לאותו אדם. ליהודים זהו אברהם אבינו, ולמוסלמים אִבְרָהִים חֲלִיל אַלְלָּה. ההיסטוריה הקדושה של חברון מתחילה איתו.
אחד משטרי הקניין העתיקים ביותר שמתועדים בהיסטוריה
חברון מוזכרת בתנ"ך בשמה 87 פעמים. אבל ההזכרה השנייה היא החשובה ביותר, כי מדובר באחד משטרי הקניין העתיקים ביותר שמתועדים בהיסטוריה. לעיני עדים רבים, אברהם משלם 400 שקל כסף בתמורה למערת המכפלה, המקום בו הוא קובר את אשתו שרה. שני פרקים אחר כך, הוא מצטרף אליה ונקבר שם גם הוא. לימים, כל שושלתו תיקבר באותו מקום. לא מפתיע אם כך שמדובר באחד האתרים הקדושים ביותר בדתות האברהמיות. כאן שוכב אבי שלוש הדתות, בשקט ובדממה, בעוד העולם סביבו גועש.
המבנה הוסב שוב לבית תפילה מוסלמי
במשך מאות שנים, המקום לא היה יותר ממערה. עד שמלך יהודה הורדוס בנה מעליה מבנה מרשים, כשגגו פתוח לשמיים. המבנה הזה עדיין עומד מאחורי, אבל ייעודו השתנה במהלך הדורות. לאורך ההיסטוריה, לבני אדם יש נטייה לבנות אתרי קודש אחד על גבי השני. כאשר הנצרות הפכה לדת השלטת באזור, הביזנטים הפכו חלק מהמקום לכנסייה אבל אפשרו ליהודים להמשיך להתפלל שם. לאחר הכיבוש הערבי, שוב שונה המקום. המבנה הוסב לבית תפילה מוסלמי, ממש כמו קודם.
קולות מהשטח: בין בעלות למצור
ישי פליישר, דובר היישוב היהודי, מסביר את תפיסת הבעלות: "האזור הזה חושב דתית. מערת המכפלה היא מבנה יהודי על קבר יהודי, ותחת שלטון האסלאם נאסר עלינו להיכנס אליו במשך 700 שנה". מנגד, ציפי שליסל, שמשפחתה חיה בעיר דורות, מנפצת את מיתוס הדו-קיום האידיאלי ומתארת מציאות של "תקלים" בלתי פוסקים גם בתקופות שקטות לכאורה.
ההיסטוריה שלי, הסיפור שלי הוא הכי תקף
ישי פליישר, דוברו הבינלאומי של היישוב היהודי בחברון:
"האיזור הזה חושב היסטורית. הוא חושב דתית. חשוב לאנשים לדעת מי היה אברהם. הם צריכים לדעת שהם מצאצאיו ושהם אחראים למערת אברהם. בירושלים השאלה היא את מי אלוהים מעדיף? אלוהי היהודים או אלוהי המוסלמים? ובחברון? מי הוא הבן הנבחר של אברהם?"
ירמיהו דנציג:
אבל מאז מותו, אברהם שותק בשאלה הזו, ומשאיר לכל שליט חדש של חברון להחליט בעצמו. וכך עברה הבעלות על חברון מידי יהודים, לנוצרים, למוסלמים, שוב לנוצרים ושוב למוסלמים. כל חילוף שינה את מאזן הכוחות בעיר הקדושה. למרות תקופות של רדיפה, שליטים מקומיים תמיד אפשרו ליהודים להתפלל באתר הקדוש. עד שהגיעו הממלוכים, שאסרו לחלוטין על לא-מוסלמים להיכנס למערה.
ישי פליישר:
"במשך 700 שנה, לא הורשינו להיכנס למבנה שלנו. מערת המכפלה היא מבנה הורדוסי שנבנה ע"י מלך יהודי על קבר יהודי. תחת שלטון האסלאם, נאסר עלינו להיכנס לשם במשך 700 שנים".
ירמיהו דנציג:
רוב השנים הללו עברו בשקט יחסית עבור יהודי חברון, שחיו בקרב שכניהם המוסלמים מעמד שני, אבל קיימים. הקהילה נותרה קטנה, ענייה ויראת שמיים. ואז הגיעה מלחמת העולם הראשונה והיא טרפה את הקלפים. האימפריה העות'מאנית התמוטטה, אדמותיה חולקו בין הבריטים לצרפתים.
המנדט הבריטי
הבריטים, ששלטו בפלסטינה, לא התכוונו להישאר שם זמן רב. הם הבטיחו הבטחות עמומות גם לערבים וגם ליהודים. אבל שני הצדדים חשו אי נוחות גוברת. בזמן המלחמה, הבריטים שקלו הקמת מדינה ערבית עצמאית, אבל הרעיון נותר בגדר אפשרות בלבד. שנתיים לאחר מכן, הם הכעיסו את העולם הערבי כשהבטיחו ליהודים "בית לאומי בארץ ישראל". הערבים של פלסטין צפו בדאגה בזרם היהודים העולים לארץ, קונים קרקעות ובונים יישובים חדשים. למרות כל הסערה, חברון נותרה שקטה יחסית בשנות ה-20, בערך…
דו-קיום מורכב
לציפי שליסל שלמשפחתה שורשים עמוקים בעיר חברון הסבירה לי שהדו-קיום היה מורכב הרבה יותר ממה שנדמה.
ציפי שליסל:
"היה מיתוס שהיו יחסים טובים. בתוך כל זה, כשנכנסים לרזולוציה יותר מדויקת, היו כל הזמן תקלים".
ירמיהו דנציג:
יהודים היו מיעוטים במולדתם במשך מאות שנים, תלויים בגחמות של שכניהם ומנהיגיהם. כמו אחיהם במזרח התיכון, צפון אפריקה ואירופה, לא הייתה להם כמעט הגנה מרדיפות. הכול השתנה עם הופעת הציונות המדינית, תנועה שזעזעה את היהודים בכל העולם והזכירה להם שגורלם בידיהם, שעליהם להגן על עצמם. שהם זקוקים למדינה יהודית, לצבא יהודי, כדי להגן על זכויות שנמנעו מהם זמן כה רב, כולל הזכות להתפלל באתרים הקדושים.
עד בוא המשיח
אבל יהודי חברון בשנות ה-20 לא היו ציונים מדיניים. הם היו דתיים מאוד. להם, ההגנה באה מאלוהים, לא ממדינה או צבא. ולכן, עד בוא המשיח, הם ניסו להסתדר עם מה שיש. אבל לגורל היו תכניות אחרות. במהלך המאה הבאה, הם וצאצאיהם יצפו שוב ושוב באותו סיפור מתרחש מחדש.
נקודת המפנה: טבח 1929 והקצנת הנרטיב
מלחמת העולם הראשונה טרפה את הקלפים עם קריסת האימפריה העות'מאנית ובוא המנדט הבריטי. המופתי חאג' אמין אל-חוסייני הצית מלחמה דתית כשהפיץ שמועות על חילול אל-אקצא. המתח התפרץ ב-1929 בטבח נורא בחברון, שחיסל את הקהילה היהודית העתיקה ודחף את ניצוליה לזרועות הציונות המדינית והדתית. עבור היהודים, האמון בשכנים מת – והוחלף בצורך בצבא חזק.
טבח חברון 1929
בסוף העשור, קהילתה היהודית העתיקה של חברון תיעלם. הניצולים וצאצאיהם ישנו את דעתם לגבי עוצמת הציונות. אבל כאנשים יראי שמיים, ציונותם תקבל גוון דתי – כזה שילך ויתחזק עם כל טבח, מלחמה ועוול. הסבך הזה של אמונה דתית ושכנוע פוליטי לא היה נחלת היהודים בלבד. גם בצד המוסלמי הופיעו הדהודים לכך. צעיר לוהט בשם חאג' אמין אל-חוסייני היה הדמות המרכזית הראשונה בסכסוך הזה ששילב בין אמונה לאומית לאלימות. מבחינתו, לא הייתה כל סתירה בין אמונתו הדתית לבין נחישותו לטהר את פלסטין מיהודים.
הבריטים חיזקו את חאג' אמין
החוסיינים באו ממשפחה של מנהיגים דתיים ואזרחיים, כולל 13 מראשי העיר ירושלים. הם התנגדו לציונות מההתחלה. חאג' אמין אף נמלט מירושלים לזמן קצר לפני שהבריטים הספיקו לעצור אותו על הסתה לאלימות נגד יהודים. אבל משפחת חוסייני הייתה חשובה ובעלת השפעה, והבריטים הבינו שאם ברצונם לשמור על השקט, עליהם לשמור על יחסים טובים עם האליטות הערביות בפלסטין. לכן, למרות שידעו שחאג' אמין הוא מסית, החליטו הבריטים שדרך ההרגעה הטובה ביותר היא… להעניק לו עוד כוח? כן, גם לי זה לא נשמע הגיוני, אבל בדיעבד הכול ברור יותר.
המופתי העליון של ירושלים
הנציב העליון הבריטי ביטל את האישומים נגדו והעניק לו תואר רשמי מפואר – "המופתי העליון של ירושלים". מופתי הוא מנהיג דתי מוסלמי, ותפקיד כזה קיים כמעט מראשית האסלאם. אבל התואר "המופתי העליון" היה המצאה בריטית, כמו גם "המועצה המוסלמית העליונה", שעליה שלט כעת המופתי. ייתכן שהתואר הומצא, אבל בפועל חאג' אמין היה כעת האדם החזק ביותר בפלסטין שאינו בריטי, הן מבחינה דתית והן אזרחית. הוא השתמש בסמכות הזו כדי להסית למלחמה דתית.
ירדנה שוורץ, מחברת הספר "רוחות רפאים של מלחמת קודש":
בשנת 1928, החל חאג' אמין להפיץ שמועה שהמשיכה להיות עיקשת גם עד היום, שהיהודים בפלסטין זוממים להרוס את מסגד אל-אקצא כדי לבנות מחדש את בית המקדש היהודי.
ירמיהו דנציג:
אל-אקצא, או הר הבית, אינו נמצא בחברון אלא בירושלים. בעבר עמדו שם שני בתי מקדש יהודיים. הכותל המערבי המפורסם הוא הקיר שהקיף את הצד המערבי של מתחם המקדש. במשך מאות שנים, זה היה המקום הקרוב ביותר שבו יכלו יהודים להתקרב לאתר הקדוש ביותר להם. אבל גם למוסלמים זהו מקום קדוש. לפי המסורת האסלאמית, מוחמד ערך מסע פלאי ממכה לירושלים על גבו של יצור מכונף. מהר הבית עלה מוחמד לשמיים. כאשר הצבאות המוסלמים כבשו את ירושלים, בנה הח'ליף כיפה מפוארת ישירות על גבי האתר הקדוש, כהכרה בקדושתו, ובכדי לסמן שלא משנה מהי ההיסטוריה. הר הבית שייך כעת לאסלאם. ככל הנראה הוא לא שיער שההחלטה הזו תוביל למאה של שפיכות דמים.
המתיחות בין יהודים לערבים הייתה בשיאה
כאשר חאג' אמין התמנה למופתי העליון, המתיחות בין יהודים לערבים הייתה בשיאה. כל שינוי בסטטוס קוו היה עלול להצית את פלסטין. חאג' אמין הוסיף ממד רוחני לסכסוך כאשר הר הבית הפך לחזית הלחימה. תחת שלטונו, אתרים קדושים כבר לא היו רק מקומות פולחן, הם הפכו לסמלים של השאיפות הלאומיות של שני הצדדים, למבחן הלגיטימיות של זכות הקיום בארץ. אבל יותר מכך – הם הפכו לסמלים של "איזו היסטוריה נכונה יותר". של "מי צודק יותר". אז חאג' אמין אל-חוסייני החל בסדרת שיפוצים ממש מעל הכותל. יהודים נאלצו להתכופף כדי לא להיפגע מאבנים שנפלו בעת התפילה.
במקביל, הקריאות למואזין הלכו והתגברו בעוצמתן. צעירים ערביים יידו אבנים לעבר המתפללים היהודים. ואכן, היו יהודים שדרשו שליטה בלעדית בכותל. אבל רוב היהודים ורבים מהערבים חששו מלערער את הסטטוס קוו. כן, האתרים הקדושים היו חשובים לכולם, אבל לא כולם רצו להילחם עליהם, אלא אם הרגישו פרובוקציה מהצד השני. קיצוניות מזינה קיצוניות, וחאג' אמין היה מוכן להסלים.
הכותל שלנו!
בכל קיץ יהודים צמו ב-ט' באב, יום צום לזכר חורבן בית המקדש. ב-1929, ההכנות כללו תהלוכה בת כ-6,000 יהודים בתל אביב, שצעקו "הכותל שלנו!" מאות נוספים הגיעו לכותל, חלקם עם אלות. אף אחד לא נפגע, אבל המסר היה ברור: "היינו כאן קודם – ואיננו מפחדים מכם". אבל אולי היה עליהם לפחד. חאג' אמין התכונן לרגע כזה. העלונים כבר היו מודפסים, ובהם טענות שהיהודים לא רק מתכננים להשתלט על הכותל, אלא גם חיללו את כבוד האסלאם. תוך זמן קצר, פרץ המון מוסלמים צעירים ועצבניים מול הכותל. צעירים יהודים הקימו צוותי הגנה כדי להגן על המתפללים אבל זה היה מאוחר מדי. כל הארץ בערה. רוכבים ערביים בזזו חנויות, הכו עוברי אורח ובזזו בתים. בחברון, מספר קילומטרים משם, הקהילה היהודית כלל לא חששה.
ירדנה שוורץ:
כאשר ההגנה ביקרה בחברון והציעה הגנה או פינוי, מנהיגי הקהילה היהודית סירבו ואמרו: "ערביי חברון הם ידידינו. הם שכנינו. הם לעולם לא יפגעו בנו".
ירמיהו דנציג:
הם טעו. המהומות הגיעו לחברון. אבל בשלב הזה, זו כבר לא הייתה מהומה. זה היה טבח.
ירדנה שוורץ:
"נשים ונערות נאנסו לעיני בני משפחותיהן לפני שנרצחו. הורים נטבחו בידי שכניהם מול עיני ילדיהם. תינוקות נשחטו בזרועות אמותיהם. אנשים נשרפו למוות. והקהילה היהודית של חברון, אחת הקהילות היהודיות העתיקות בעולם, שהתקיימה שם במשך אלפי שנים, חוסלה ופונתה בידי הבריטים ששלטו בפלסטין. נאמר להם לא לשוב לעולם".
ירמיהו דנציג:
הטבח לא רק חיסל קהילה עתיקה, הוא גם הרס כל שביב של אמון או תקווה לדו-קיום. רבים מיהודי חברון הלא-ציוניים, שהאמינו בשכניהם, הפכו לציונים. אם מאות שנים של דו-קיום חלקי לא הגנו עליהם, שום דבר לא יגן, פרט לאלוהים ולמדינה יהודית חזקה. כוחות ההגנה היהודיים, שהגנו על יישובים יהודיים בפלסטין, החלו לקחת את תפקידם ברצינות רבה יותר. במהלך שני העשורים הבאים, יתאחדו הכוחות הללו ויהפכו לצבא החזק ביותר במזרח התיכון. ובמהלך המאה הבאה הם וצאצאיהם יצפו באותו סיפור חוזר שוב ושוב.
המדינה המתהווה של ישראל
19 שנה לאחר טבח חברון, ישראל הכריזה על עצמאותה. למחרת, חמישה צבאות ערביים פלשו. לאחר שנה של מלחמה, המדינה היהודית יצאה פצועה ומוקטנת, אבל חיה. ירדן כבשה את הר הבית ואת הגדה המערבית. היא מנעה מכל היהודים גישה למקומות הקדושים שלהם. לא מישראלים, אלא מיהודים. כמעט שני עשורים חברון, כמו שאר הגדה המערבית, הייתה ריקה מיהודים ומלאה בפליטים ערבים. ואז הגיעה מלחמת ששת הימים.
ממלחמת ששת הימים ועד טבח גולדשטיין
לאחר 19 שנות שלטון ירדני, מלחמת ששת הימים החזירה את היהודים לחברון. הקהילה שבה לביתה, אך המתח רק גבר. ב-1994, ד"ר ברוך גולדשטיין ביצע טבח מזעזע במסגד איברהימי, רצח 29 מתפללים מוסלמים ושינה את פני העיר לנצח. בעקבות זאת, חולקה העיר ל-H1 ו-H2, כשהפלסטינים סובלים מהגבלות תנועה קשות והיהודים חיים תחת אבטחה כבדה.
חזרת היהודים לחברון
בשבוע אחד, ישראל נטלה שליטה על מזרח ירושלים והגדה המערבית מירדן, על סיני ועזה ממצרים ועל רמת הגולן מסוריה. ולאחר 40 שנה, יהודי חברון החלו לשוב הביתה.
ישי פליישר:
"וזה היה רק טבעי שאחרי ששחררנו את העיר, שנחזור קודם כל לכאן. הייתה משיכה עצומה חזרה לרכוש שלנו, וגם חזרה לקרבה אל האבות והאמהות".
ירמיהו דנציג:
הקרבה הזו להיסטוריה ולמקומות הקדושים מושכת סוג מסוים של אנשים. כאלה שאכפת להם מאוד מאוד מהעבר, וששמים את עצמם בחזית כדי לוודא שהוא לא יחזור על עצמו. אפשר לקרוא לאדם כזה קיצוני – והם אולי יענדו את התואר הזה בגאווה.
ישי פליישר:
מי מגיע ליחידות העלית בצבא? מי מגיע לשם? אנשים קיצוניים. והאנשים שחיים כאן הם בדיוק כאלה. הם סוג מסוים של עלית. הם מסורים בצורה קיצונית. הם מסורים להיסטוריה היהודית, לתנ"ך, לזכויות היהודיות. והם מבינים שיש להם תחושת מאבק שתמיד התקיימה, וכעת יש להם את היד, את היכולת לדחוף בחזרה נגד המתעללים שלנו. הם למדו היסטוריה ומחשבה יהודית, ויש להם תחושת זכויות חדה. וכן, יש כאן אנשים קשוחים".
זה מה שצריך להיות במזרח התיכון
ירמיהו דנציג:
בהתחלה, לממשלת ישראל לא הייתה כוונה לאפשר ליהודים לחזור לחברון. זו הייתה מרכז אוכלוסיה ערבי חשוב וקדוש לשלוש דתות. למעשה, הממשלה אף הטילה הגבלות על יהודים שביקשו להתפלל במערת המכפלה, מחשש לעורר את האוכלוסייה המקומית. אבל בסופו של דבר, כשמספיק יהודים עברו לחברון, הממשלה הקלה את ההגבלות. האמת היא שאף אחד לא ידע מה יקרה לגדה לאחר המלחמה. היו שתמכו בהחזרה חד צדדית שלה, אחרים דרשו לשמור על אזורים אסטרטגיים חיוניים לביטחון או לזהות הלאומית.
גם דוד בן גוריון
אפילו דוד בן גוריון, חילוני מובהק שתמך בהחזרת רוב השטחים, האמין שחברון צריכה להישאר בשליטה ישראלית. כך חשובה העיר לא רק לדתיים, אלא לדמות הישראלית ולסיפור היהודי כולו. אבל ככל שמקום מקודש יותר, כך הוא נוטה יותר להפוך לנקודת עימות. והחיים בחברון נותרו מתוחים לאורך שנות השמונים והתשעים.
הסכמי אוסלו והאינתיפאדה הראשונה
ב-1993, מנהיגים ישראלים ופלסטינים הכירו זה בלגיטימיות של זה לראשונה וחתמו על הסכם שנועד להוביל לשלום. שלום מעולם לא הגיע. במקום זאת, באו פיגועים גל של טרור והתרחבות ההתנחלויות.
הטרור והאלימות נמשכו
מאחורי דלתיים סגורות, יושב ראש אש"ף עודד ג'יהאד, גם כשחייך ולחץ ידיים עם ישראלים. כשאוטובוסים ובתי קפה התפוצצו, והאלימות התפשטה, רבים בשני הצדדים איבדו אמון. במיוחד עשרות אלפי ישראלים שחיו בגדה. הם חששו – האם ממשלתם תעקור אותם מבתיהם כדי לפנות מקום למדינה פלסטינית? ואם כן – האם זה יביא שקט או עוד פיגועים? אבל אחת המתקפות המזעזעות ביותר לא באה מחמאס או ג'יהאד איסלאמי, אלא מיהודי.
טרור יהודי
בקיץ 1980טרוריסטים יהודים, מודאגים מהסכם השלום עם מצרים וזועמים על פינוי ההתנחלויות בסיני, החלו לתקוף ערבים בגדה. ברוך גולדשטיין לא התחיל כחלק מהמחתרת הזו, אף שדתיותו הקצינה לחזון אפוקליפטי של יהודים כלוחמים קדושים. ביום-יום הוא היה רופא, שטיפל ביהודי קריית ארבע. ב-25 בפברואר 1994, קם מוקדם בבוקר, טבל במקווה, ויצא למערת המכפלה, שם קבורים אבותיו. באותה שנה חפפו חג פורים וחודש הרמדאן, והמסגד מעל הקבר היה עמוס מתפללים בתפילת שחר. ואז גולדשטיין שלף נשק אוטומטי, וירה שוב ושוב בקהל של 800 מוסלמים שהתפללו.
קטע משידורי הטלוויזיה:
"צפירה בלתי פוסקת של אמבולנסים פילחה את הבוקר הישראלי כאשר גופה אחר גופה הוצאה ממסגד איברהימי. היה זה זמן קצר לאחר הזריחה כשהמתקפה החלה. המתפללים כרעו בתפילה. לפתע, ד"ר ברוך גולדשטיין, מתנחל יהודי מניו יורק, נכנס, חסם את היציאה היחידה ופתח באש".
ירמיהו דנציג:
זה היה טבח. 29 פלסטינים נהרגו. הירי פסק רק כשהקהל הכה את גולדשטיין למוות. אלימות פרצה בכל רחבי הגדה במחאה על הטבח.
הסכם חברון
ובכל זאת, השיחות לשלום המשיכו בקושי. שלוש שנים אחר כך, ישראל ואש"ף חתמו על הסכם שעדיין בתוקף. אש"ף קיבלה שליטה על 80% מחברון, המכונה כיום H1. צה"ל שולט ב-20% הנותרים, הכוללים את המערה, אלפי יהודים, ועשרות אלפי פלסטינים.
הגבלות תנועה ואיום הטרור
במשך שלושה עשורים, סבלו פלסטינים באיזור H2 מהגבלות חמורות על חירויות בסיסיות, בין היתר בעקבות האלימות שפרצה לאחר טבח גולדשטיין. הממשלה והקהילה היהודית בחברון טוענים שההגבלות נובעות מאיום הטרור המתמיד.
הטרור הוא בעיה אמיתית בחברון
ציפי שליסל יודעת את זה היטב:
ציפי שליסל:
"ואבא בעצם נהרג בבית שלו, נרצח לעיניה של אימא. והיא אמרה – איך אני אשאר עכשיו בבית אחרי מה שראיתי מול העיניים? מה אני אעשה עכשיו? מצד שני היא אמרה – אם אני אעזוב עכשיו את חברון זה ייתן מוטיבציה להרוג עוד יהודים".
ירמיהו דנציג:
רבים מהפלסטינים טוענים שההגבלות הן תירוץ להשתלטות על קרקע, לגרום לסבל כזה עד שיעזבו מרצון.
אבו חסן, פלסטיני תושב חברון:
"אנחנו אלה שזקוקים להגנה, לא להיפך. יש להם חיילים שמגנים עליהם. האנשים שלנו צריכים הגנה, לא מהחיילים, אלא מהמתנחלים. יש לי רכב עם לוחית צהובה. אני לא יכול לנהוג פה כי אם יגלו שאני פלסטיני תהיה בעיה".
ירמיהו דנציג:
ויש לך תעודת זהות כחולה.
אבו חסן:
"בדיוק. אני תושב ישראל. אני לא יכול להיכנס לפה ברכב כי אני ערבי. אתה מדבר על יותר מ-35,000 פלסטינים בצד ההוא. הם לא יכולים לנוע ברכב. הם צריכים לסחוב הכל ברגל, מהבית לצד השני, לקניות וכל דבר אחר. וכל ערב, בשמונה, הכל נסגר".
ירמיהו דנציג:
והם לא יכולים לנסוע ברכב?
אבו חסן:
"לא. הם לא יכולים".
הטרדות הדדיות
ירמיהו דנציג:
פלסטינים בחברון מתארים מציאות של הטרדות מצד יהודים, כלכלה חנוקה, ותחושת חנק מתמדת מההגבלות.
פלסטינית מתלוננת על המצב:
"קשה מאוד לחיות כאן. אנחנו מאוימים כל הזמו במחסומים. מתייחסים אלינו לא יפה. בעלי והילדים.הוחזקו על ידי הצבא במשך 20 ימים. כאן זה הבית שלי ונאסר אלינו לחצות את השטח הזה. יש לנו בעיות עם המחסומים מדי יום".
ירמיהו דנציג:
באופן מוזר, גם יהודי חברון מדווחים על תחושת חנק דומה. אף שהצבא מגן עליהם, הם יודעים שהישארותם בעיר תלויה בנוכחות צבאית כבדה, שמפרידה בינם לבין רוב חברון. הם מודעים לכך שבלי ההגנה הזו לא הייתה קיימת קהילה יהודית בעיר.
ישי פליישר:
"הצבא הבין שיש כאן מתיחות גדולה, ויצר אזור סטרילי. מה שהיה פעם הגטו היהודי, חזר להיות גטו סטרילי, שמאפשר לקהילה שלנו לחיות פה, בלי הטרדות ופגיעות. לצערי, הג'יהאדיזם מקיף אותנו. השנאה לישראל מקיפה אותנו. אני מרים ספר לימוד שילדים ערבים זרקו לרצפה, ואני לא יודע ערבית, אבל יש לי גוגל לנס ובינה מלאכותית. אני מתרגם. אתה לא תאמין. אתה לא תאמין לרמת השנאה שמושרשת בתוך החינוך הפלסטיני. שתיים ועוד שתיים שווה ארבעה יהודים מתים. זו המתמטיקה".
ציפי שליסל:
"המחבל שרצח את אבא שלי בחסות הסכם חברון ברח כמה מטרים לרשות הפלסטינית ולא תפסו אותו. הוא עשה אחר כך עוד פיגוע וברח ולאחר מכן עוד פיגוע בבאר שבע ושם תפסו אותו.השופט נתן לו שלושה מאסרי עולם ואמר שזה לא אנושי לנסות שוב ושוב להרוג יהודים. ואז הוא קם ואמר 'למה אתה אומר שאני לא אנושי? אני אדם טוב. אני עבדתי אצל יהודים, הפ סמכו עלי, הם נתנו לי את המפתחות של הבית. והוא תאר שהוא שמע דרשה על הר הבית ואז החליט שהוא הולך להרוג יהודים. וזה מה שקרה בפרעות תרפ"ט. הערבים שחיו כאן יחד שמעו את דרשות ההסתה ואת הטיעונים הדתיים והם קמו ורצחו את היהודים".
ירמיהו דנציג:
בחברון, ההיסטוריה נוכחת בכל צעד, בכל מבנה, בכל מפגש. אין פה 'עבר', אין 'היה'. זה כאילו אברהם עדיין מוסר את 400 השקלים. כאילו גרזני 1929 עדיין קוטעים איברים. כאילו קליעי 1994 עדיין יורים בקהל. זה כמו להיכנס לתוך התמצית המזוקקת ביותר של הסכסוך הזה – עז, מר, ובלתי נמנע.
רוב הישראלים והפלסטינים אינם מסוגלים לקבל את הנרטיב של הצד השני, את האמת של האחר
אבו חסן:
"כן, הטבח קרה, אבל הוא לא קרה נגד יהודים. אף משפחה יהודית לא נפגעה. הם נולדו פה. אף אחד מהם לא נפגע. רק היהודים שבאו עם אידיאולוגיה שונה, זה מה שקרה להם".
ירמיהו דנציג:
זה אולי מה שאבו חסן מאמין, אבל היהודים הראשונים שנהרגו היו ילידי המקום דוברי ערבית. וקהילת חברון לא הייתה ציונית. זה לא היה משנה אם היו ספרדים או אשכנזים, אם משפחותיהם גרו בעיר מאות שנים או אם הגיעו לישיבה ובמה האמינו. ההמון לא שאל אם מישהו ציוני לפני שרצח אותו. אבל זה נרטיב לא נוח. קל יותר להאמין שלטבח ב-1929 הייתה סיבה מעבר לקנאות דתית עיוורת. מן הצד השני, יש יהודים המאמינים שברוך גולדשטיין ידע מראש על טבח מתוכנן.
קטע משידורי הטלוויזיה:
"הוא הקריב את חייו, את אשתו וילדיו, כי ידע מה הולך לקרות במערת המכפלה".
ירמיהו דנציג:
הם טוענים שהוא הגן על יהודי חברון. גם אם עשה זאת בדרך שרוב היהודים מגנים. אבל אין שום ראיה לכך. זה סיפור נוח – לא אמיתי. יש מי שמתייחסים אליו כאל גיבור ואף עולים לקברו.
קטע משידורי הטלוויזיה, 3 עדויות של ישראלים:
"הדבר הכי מטריד זה לא שהערבים נהרגו, אלא שד"ר גולדשטיין נהרג".
"הוא עשה את מה שהיה צריך לעשות כדי להראות לעולם, לעם היהודי, שלא נסבול את הממשלה הזו".
"הלוואי וגם לי היה האומץ לעשות את זה".
אנשים נאמנים לנרטיב שלהם
ירמיהו דנציג:
אלו האנשים שמאמינים בנרטיבים הנוחים. הם אומרים שגולדשטיין היה צדיק, רופא עדין שטיפל בכולם. אבל כבר בצבא הוא סירב לטפל בלא-יהודים, כולל דרוזים ששירתו איתו. הם מצדיקים אותו באומרם שנשבר לאחר שחברו מת בזרועותיו. אבל רבים איבדו אהובים מול עיניהם ולא הלכו לטבוח בחפים מפשע. אנשים מאמינים בסיפורים שמתאימים לנרטיב שלהם, שמאשרים שהם "צודקים". אבל הנרטיבים השולטים בעיר מלאים סתירות ואמיתות חלקיות לא נוחות. האם גורל תושבי חברון נחרץ? האם יש דרך שמאפשרת לשני העמים לחיות בכבוד, ללא פחד או שנאה, באדמת אבותיהם? איך מתגברים על הסכסוך?
אבו חסן:
"אנחנו חייבים למצוא דרך שקשורה לבית שנולדנו בו. או שנחיה יחד – או שנמות יחד. אין דרך אחרת".
ירמיהו דנציג:
האם ייתכן שאבותינו הקבורים מתחת לאדמה הם אלו שיובילו לפתרון?
האם אברהם הוא המפתח לשלום?
למרות השנאה והנרטיבים הסותרים, יש המנסים למצוא תקווה. אבו חסן, תושב פלסטיני, מסכם: "או שנחיה יחד – או שנמות יחד". הוא מזכיר שאברהם הוא אבי כולם. גם ישי פליישר מסכים שיש לנו אב משותף שניתן לחלוק ולאהוב. אולי 'הסכמי אברהם' הם הרמז לכך שהדמות שהציבה אותנו על מסלול התנגשות, היא זו שיכולה לשחרר אותנו לדרך של כבוד הדדי.
אבו חסן:
"המוסלמים מאמינים שאברהם הוא הנביא של כולם. הוא אבי כל הנביאים. הם מאמינים שהוא אב לכולנו. ואל תשכח, אברהם הביא לעולם שני בנים: יצחק וישמעאל. כלומר, יהודים ומוסלמים הם בני דודים, לא? נכון. ואנחנו מאותו המקום".
ישי פליישר:
"אחת הדרכים שלי לגשר בין יהודים לערבים היא לומר – יש לנו אב משותף. יש לנו משהו שאנחנו באמת יכולים להסכים עליו, לחלוק ולאהוב".
כשחיים בצלם של "שהידים", נעשים נוקשים
ירמיהו דנציג:
התהלכתי ברחובות העתיקים של חברון, מלווה בישראלים ופלסטינים. כל אחד מהם מוכן לספר את סיפורו. אבל נוכחות בלתי נראית פסעה מאחורינו: רוחם של כל היהודים והערבים שמתו כאן, איש על ידי רעהו. תושבי חברון גדלו רדופים. לא בידי הדמויות המקראיות שמקדשות את המקום אלא בזעקות יקיריהם שנרצחו. וכשחיים בצלם של "שהידים", נעשים נוקשים, הן בזיכרון העבר והן בחזון העתיד.
אולי יש דרך אחרת
אבל אולי יש דרך אחרת. דרך שמכבדת את העבר אבל מביטה קדימה.זה לא מקרה שההסכם ההיסטורי שהביא לנרמול היחסים בין ישראל למדינות המפרץ נקרא 'הסכמי אברהם'. האדם שהציב אותנו על מסלול ההתנגשות יכול להיות גם זה שישחרר אותנו. כולנו בניו של אברהם. כולנו שווים, חשובים, ואהובים. וככל שנכיר בכך, זה בזה, יש תקווה. לחברון ולאזור כולו.
לסרטונים נוספים מערוץ Unpacked לחצו על הקישור
ב-Zemaze אנחנו משלימים לכם את הפערים בזווית ייחודית. כאן תמצאו שילוב בין אסטרטגיה ללייף סטייל: אנחנו מנתחים לעומק טכנולוגיה, AI וגאופוליטיקה, לצד סקירות רכב ומדריכי טיולים שנבחרו בקפידה. הצטרפו אלינו כדי להבין את המגמות העולמיות מבלי לוותר על הדברים הקטנים של החיים. אתם במקום הנכון.
כדי להישאר מעודכנים בתכנים חדשים הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו
