מכוניות צרפתיות אגדיות. תרגום תוכן, סרטון מערוץ היוטיוב © Le Garage Français (המוסך הצרפתי). הערוץ הוא גן עדן של נוסטלגיה לחובבי מכונות יפות וזיכרונות וינטג'. תיעוד תור הזהב של מכוניות צרפתיות שגילמו את הנשמה והגאווה של התושייה הצרפתית.

הסרטון הפעם – עשר מכוניות צרפתיות אגדיות הידועות בעמידות ובכושר ההישרדות שלהן.

מכניקה, היסטוריה וגאווה בשיאן

אנחנו שומעים לעיתים קרובות שמכוניות צרפתיות אינן עמידות. אבל הרבה לפני עידן מסכי המגע וחיישנים מתוחכמים, צרפת ידעה לתכנן כלי רכב הבנויים להתמודד עם כל סוגי הדרכים. היום, נגלה יחד מחדש את המסורת הצרפתית הזו של עמידות, דרך 10 מכוניות אגדיות המסוגלות להתמודד עם הכל. אני משוכנע שהאייקונים הללו, שחֻשלו כדי לשרוד את התנאים הגרועים ביותר, ימשיכו לנסוע הרבה מעבר למיליון קילומטרים. ואתם, אם אתם נוהגים באחת מהאגדות האלה, ספרו לנו בתגובות כמה קילומטרים מופיעים במונה שלכם. כדי לפתוח את הרשימה, מה טוב יותר מאשר אייקון פופולרי? הרנו 5.

מספר 10: רנו 5 – 1972-1985

כשהיא הגיעה לשוק בינואר 1972, פני צרפת השתנו. הכבישים האזוריים התרחבו, ומשקי בית גילו את החופש להתנייד בלי להיות תלויים במקום עבודה קבוע או בתחנת דלק בכל פינת רחוב. בעולם החדש הזה, הרנו 5 הקטנה הפכה לסמל. תחת חתימתו של מישל בואה (Michel Boué), ה-R5 העזה עם קו קומפקטי, פגושי פלסטיק ודלת אחורית פרקטית כפי שלא הייתה מעולם. היא חונה בכל מקום, מניעה תמיד ועלות התחזוקה שלה נמוכה. המכונאים הכירו אותה בזכות המנועים האמינים עם גל זיזים צדדי וראשי מנוע יצוקים. היא נודעה כ-"בלתי ניתנת להריסה".

מתחת למכסה המנוע, צילינדרים הנעים בין 782 סמ"ק ל-1397 סמ"ק, המפיקים בין 34 ל-64 כוחות סוס בגרסאות הפופולריות. כבר באמצע שנות ה-70 היא התבלטה בראלי עם גרסאות אלפין ולאחר מכן אלפין טורבו, המסוגלות לעבור 170 קמ"ש. ז'אן רניוטי (Jean Ragnotti) הוביל אותה עד לפודיום של מונטה קרלו. בהמשך היא כבשה את תחרויות הראלי קרוס וגביע רנו 5. קוביית הפח הקטנה הזו, שמשקלה בקושי 730 ק"ג, הפכה לנשק אדיר בידי הנהגים. לקיצוניים ביותר, ה-R5 Turbo עם הנעה אחורית ומנוע מרכזי של 160 כוחות סוס דחפה את המכונית למימד אחר. גם היום, לא נדיר לפגוש אותה בדרכים. ה-R5 הבלתי ניתנות להשמדה הללו, המוכנות לשרוד הכל, יעברו את מיליון הקילומטרים.

מספר 9: סיטרואן DS – 1955-1975

ב-1955, צרפת עדיין התאוששה מפצעי המלחמה וחלמה על העתיד. בתערוכת הרכב בפריז נולדה ה-"אלה" (la deesse) ואיתה רעיון חדש של יוקרה צרפתית. בתוך 24 שעות נחתמו למעלה מ-12,000 הזמנות. סיטרואן היכתה חזק בכך שציידה את ה-"אלה" שלה במערכת הידראולית מרכזית מהפכנית. בזכות המתלה ההידרופנאומטי שלה, תערובת של חנקן ונוזל בלחץ, היא בלעה את הכבישים המשובשים כאילו על שטיח מעופף. ב-1966, ה-DS 19 הציגה את הנוזל הירוק המפורסם LHM (Liquide Hydraulique Minéral), שהיה אמין ופשוט יותר לתחזוקה מהנוזל האדום הישן.

מתחת למכסה המנוע מנוע 4 צילינדרים בנפח 1911 סמ"ק סיפק 75 עד 84 כוחות סוס, מספיק כדי להגיע ל-165 קמ"ש בנוחות מלכותית. המנוע, שירש מה-'Traction Avant', מכונית הדגל הקודמת, הוכיח את עצמו כחזק. המערכת ההידראולית, בתנאי של תחזוקה קפדנית, התגלתה כעמידה להפליא. בעוד שחלקי החילוף המקוריים הופכים נדירים, הקנאות של החובבים שומרת על רשת פעילה. כיום, בהתאם למצבה, DS סדאן נמכרת בין 56,272 ₪ (15,000 אירו) ל- 187,566 ₪ (50,000 אירו) והרבה יותר עבור קבריולט מקורית. כרגע, DS רחוקה מלהיות נגישה לאדם הממוצע. אבל אל תדאגו, הבאה ברשימה מתאימה גם לתקציבים הצנועים יותר.

מספר 8: פיג'ו 205 – 1983-1998

ה-205 הושקה ב-24 בפברואר 1983. היא הגיעה ברגע קריטי עבור פיג'ו. שהייתה כבולה בשל רכישת Chrysler Europe ונאבקה על הישרדותה. פרויקט M24, שהובל על ידי ז'ראר וולטר וז'ראר גוטפרואה, הוליד צללית מודרנית להחריד לתקופה. היא יוצרה בסושו, מילוז, פואסי, מדריד, וגם במונטווידאו ובקזבלנקה. הסוד שלה? תכנון גאוני ומנועים חזקים. אלו נעו מ-954 סמ"ק הצנוע עם 45 כוחות סוס ועד ל-1.9 ליטר האגדי עם 130 כוחות סוס בגרסת ה-GTI.

ה-205 GTI הפכה לאייקון בזכות תאוצה מ-0 ל-100 קמ"ש ב-7.8 שניות ואחיזת כביש שהייתה מביכה מכוניות ספורט יקרות בהרבה. ה-205 Turbo 16 עם 430 כוחות סוס שלטה בראלי פריז-דקאר ב-1987 ו-1988. היא הונהגה על ידי אגדות כמו הארי אטנאן (Ari Vatanen). עלויות התחזוקה המתונות שלה וזמינות החלקים האינסופית הפכו אותה למכונית בלתי ניתנת להריסה. ה-205 GTI עוברות גם היום 300,000 ק"מ ומטופחות על ידי חובבים. אני מוכן להתערב שללביאות האלה יש עדיין מספיק ציפורניים כדי לשאוג עד מיליון קילומטרים. הלביאה הקטנה הזו, שנבחרה ל-"מכונית העשור" על ידי מגזין Car, הוכיחה שאפשר להיות קומפקטי ובלתי ניתן להשמדה. אם ה-205 הייתה לוחמת, המכונית הבאה בדירוג היא מכונית שטח קשוחה בעלת קסם ייחודי.

מספר 7: סיטרואן מֶהארי –  Méhari – 1968-1987

כשמדברים על חופש רכב בנוסח צרפתי, קשה שלא לחשוב על הצללית הקובייתית הזו הניצבת על צמיגים צרים, לעיתים קרובות מכוסה באבק או בחול – הסיטרואן מֶהארי. באופן אישי, תמיד חשבתי שהיא מגלמת סוג של זלזול מכני שאף מכונית אחרת לא הצליחה לשחזר. אין כרום מיותר, רק מרכב פלסטיק, מנוע של "שני סוסים" (Deuche – כינוי לסיטרואן 2CV) והרצון לראות רחוק יותר.

ה-מֶהארי נולדה בהקשר מפתיע של אירועי מאי 68. היוצר שלה, רולאן דה לה פואפּ (Roland de la Poype) אינו מהנדס רכב אלא תעשיין פלסטיק וטייס קרב לשעבר ממלחמת העולם השנייה. מתחת למרכב הקל שלה, 570 ק"ג, אנחנוו מוצאים את המכניקה של ה-Dyane ושל ה-'דהשבו'. מנוע בוקסר שטוח 2 צילינדרים בנפח 602 סמ"ק מקורר אוויר, המפיק 29 כוחות סוס. צנוע אבל מספיק לטפס כמעט בכל מקום, במיוחד בגרסת ה-4X4 שהושקה ב-1979. הגרסה האחרונה הזו, נדירה ומבוקשת כיום, יכלה להתמודד עם שיפועים של 60%.

הסיטרואן מֶהארי אומצה על ידי הצבא הצרפתי, הז'נדרמריה, מכבי האש ואפילו על ידי הממשל הקולוניאלי. למעלה מ-7,000 יחידות שירתו במדים, לעיתים קרובות עם מתח של 24 וולט עבור ציוד קשר רדיו. מקור שם הרכב מהגמל החד-דבשתי(Dromedary) שנושא אנשים וסחורות במדבר. וזה לא מקרי. בסוף שנות ה-80 המֶהארי נפרדה לשלום, כשהיא לא מוחלפת על ידי שום דבר מקביל. מורשתה נותרה כה חזקה שהיא נולדה מחדש בצורה חשמלית עם ה- Méhari -e בשנת 2016. כשעוזבים את האייקון הזה של חוסר הדאגה, אנו נשארים ברוח הדרכים החופשיות וחוזרים לדגם קלאסי ורציני יותר. עובדת בלתי נלאית, הרנו 12.

מספר 6: רנו 12 – 1969-1980

כשהיא יצאה ב-1969 צרפת הייתה בעיצומה של טרנספורמציה. אירועי מאי 68 עדיין היו בתודעה. הכלכלה עברה מודרניזציה ומעמד הביניים חלם על מכונית שיכולה לעשות הכל. רנו ענתה עם ה- רנו 12. מכונית סדאן עם הנעה קדמית – קלה, חסכונית ומפתיעה בחוזקה . היא ירשה את הרנו 10 וחנכה דור חדש לגמרי של מכוניות. מתחת למכסה מנוע עמיד מברזל יצוק בנפח 1.3 ליטר המפיק בקושי 60 כוחות סוס.

תוך זמן קצר היא הורכבה בארגנטינה, טורקיה, ספרד, מרוקו, יוגוסלביה ואפילו בקולומביה. ברומניה היא הפכה לאגדה לאומית תחת השם דאצ'יה 1300 שיוצרה ברציפות עד 2006. כן, שמעתם נכון. כמעט 40 שנות קריירה למכונית שנולדה בפלאן שבאזור פריז. היא נכחה גם בתחרויות, במיוחד בטור דרום אמריקה ב-1978, שם גרסת ה- TS ניצחה בקטגוריה שלה. והייתה גם הגורדיני, הגרסה המשופרת במיוחד הזו, שתוכננה על ידי "הקוסם"עצמו (Amédée Gordini) המסוגלת להגיע ל- 185 קמ"ש ולהוכיח שאפילו למכונית עממית יכול להיות אופי.

מספר 5: פיג'ו 505 – 1979-1997

הפיג'ו 505 שהוצגה ב-1979 היא היורשת הישירה של ה-504. היא ירשה ממנה את הפלטפורמה ואת הרוח, בתוספת נגיעה מודרנית בעיצוב של פינינפארינה {Pininfarina) . זוהי מכונית הסדאן האחרונה של המותג עם הנעה אחורית וללא ספק הרב-גונית ביותר. זמינה כסדאן, סטיישן משפחתית ל-8 נוסעים, אמבולנס ואפילו בגרסת שטח 4×4 של דאנג'ל {Dangel) .

מתחת למכסה המנוע, פיג'ו הציעה מנועי בנזין שנעו מ1.8 – ליטר הצנוע ועד ל- V6 עם 170 כוחות סוס ומנועי דיזל וטורבו-דיזל 2.5 ליטר עם 110 כוחות סוס. דווקא עם מנועי הדיזל האלו ה-505 בנתה את המוניטין שלה. באפריקה, מאות אלפי יחידות עברו את ה- 500,000 ק"מ ולעיתים אפילו מיליון, מבלי שנפתח בהן המנוע אפילו פעם אחת. בצפון אמריקה היא עשתה קריירה מפתיעה וגם שימשה כמונית בניו יורק ולוס אנג'לס. כאשר פיג'ו הפסיקה את הייצור בצרפת ב-1993, ה-505 המשיכה לחיות במקומות אחרים. כיום, גרסאות הטורבו-הזרקה וה- V6מושכות חובבי רכבי אספנות צעירים.

מספר 4: רנו 4  –  1961-1992

נהוג לומר שצרפת של "שלושים השנים המפוארות נסעה על שני סוסים". זה נכון, אבל לא לגמרי. החל מ-1961, צללית נוספת הגיעה לחלוק את הכבישים המהירים של הכפרים והערים. זאת קופסת קסמים קטנה, פשוטה, מרובעת ומלאת רוח – הרנו 4 או כפי שכולם כינו אותה בחיבה ה- 4L. בסוף שנות ה-50 רנו רצתה את התשובה שלה ל-"שני סוסים" (2CV). פייר דרייפוס, נשיא המותג דאז, הורה על מפרט ברור. התוצאה: מכונית במשקל $540 ק"ג בלבד עם הנעה קדמית ומנוע 4 צילינדרים מקורר מים.

מה שהביא להצלחת ה- 4L הוא חוכמת התכנון שלה. דלת אחורית פרקטית, מתלים גמישים עם מוטות פיתול המסוגלים לבלוע שבילי ומכניקה כל כך פשוטה שכמעט ילד בן 12 יכול היה לתחזק אותה. בין בעלי המלאכה, הדוור, השוטר והזוג הצעיר לכולם הייתה 4L. היא שימשה לכל דבר, כל הזמן ובכל מקום. מהז'נדרמריה הצרפתית ועד לשדות במרוקו ויערות מדגסקר. היא יוצרה ב-28 מדינות וכאשר האחרונה ירדה מפס הייצור בסלובניה ב-1992 תקופה שלמה הסתיימה.

מספר 3: סיטרואן  2CV  "שני סוסים"  1949-1990

אומרים שהיא נולדה כדי להחליף את הסוס ובמובן מסוים זה נכון. דמיינו את צרפת הכפרית שלאחר המלחמה, את הכבישים שעדיין עשויים עפר, את השדות הגליליים ואת סלי הביצים שצריך לשאת מבלי לשבור אותם. בעולם הזה ,רעיון מטורף נבט במוחו של פייר בולנז'ה, הבוס של סיטרואן. מהחזון הזה נולדה המכונית הקטנה מאוד, האב הקדמון הישיר של הסיטרואן "שני סוסים". כשהיא נחשפה סוף סוף בתערוכת הרכב בפריז ב-7 באוקטובר 1948 העיתונות לעגה אבל הציבור הבין.

מתחת למכסה, מנוע בוקסר שטוח 2 צילינדרים קטן מקורר אוויר בנפח של 375 סמ"ק בהתחלה ועד 602 סמ"ק בדגמים המאוחרים. ההספק היה של 9 עד 32 כוחות סוס בלבד. בשנות ה-50, ניתן היה לראות אותה בכבישי צרפת ובנוסף באפריקה, דרום אמריקה ואפילו באיראן. היא יוצרה במפעלים בוולואזר, פורת, ויגו, מנגואלדה, סלף, בואנוס איירס, אריקה, טהרן וסייגון. כמה גרסאות מיוחדות נכנסו להיסטוריה, כמו דגם הסהרה המצוידת בשני מנועים, אחד מלפנים ואחד מאחור, המסוגלת להתמודד עם דיונות המדבר. אם ה- "שני סוסים" נראית נצחית, זה משום שהיא השיגה את מה שמעט מכוניות הצליחו, להפוך לאורח חיים. אחריה, הדרך לאמינות מוחלטת יכלה להוביל רק למלכת מכוניות הכביש הצרפתית, ה-פיג'ו 404.

מספר 2: פיג'ו 404 – 1960-1975

כשהיא הופיעה ב-1960 צרפת גילתה מכונית סדאן שהייתה בו זמנית אלגנטית וחזקה כמו כלי עבודה. מתחת למכסה, מנוע 4 צילינדרים בנפח 1.6 ליטר בטור, לפעמים עם הזרקת דלק ומאוחר יותר דיזל אינדנור (Indénor). ההנעה האחורית, תיבת ההילוכים הידנית עם ארבעה יחסים ובלמי התוף חיזקו את התחושה של מכניקה נצחית.

ה-404 הייתה גם תופעה עולמית. היא יוצרה בסושו, מילוז, בארגנטינה, קניה ,דרום אפריקה וקולומביה. היא הפכה לסמל של צרפת המייצאת עמידות. בשנות ה-70 היא שלטה בציי המוניות האפריקאיות, לעיתים קרובות עברה את מיליון הקילומטרים. במסלולי ראלי ספארי היא ספגה אבק חום ומכות במקום שבו רבות אחרים נכנעו. עם עלות תחזוקה זניחה, חלפים זמינים כמעט בכל מקום ותכנון ללא עודפים, ה-404 הפכה למלכה הדיסקרטית של כבישי העולם. אלגנטית ואמינה, היא הכינה את הקרקע לאחותה הגדולה, ה-פיג'ו 504.

מספר 1: פיג'ו 504 – 1968-2005

כשהיא הופיעה ב-1968 בעיצומה של מהפכה חברתית המראהּ שעוצב על ידי פינינפארינה כבש מיד. קווים מתוחים, פנסים אחוריים טרפזיים, גריל ישר וכמעט גאה. נראה שכל פרט תוכנן כדי להחזיק מעמד וזה בדיוק מה שהיא עשתה. מיד עם השקתה ה-504 חנכה בפיג'ו את מערכת ארבעת הגלגלים העצמאיים על מכונית הנעה אחורית. מתחת למכסה המנוע מנועי הבנזין נעו בין 1.6 ליטר ל- 2 ליטר עד ל- V6 אצילי בנפח 2.7 ליטר בגרסאות הקופה והקבריולט.

תקשיבו לזה: חובב אחד סיפר שהמנוע שלו של – 504, שנבנה מחדש שלוש פעמים, כבר התקרב למיליון קילומטרים עם תחזוקה מוקפדת והוא משוכנע שהחיה הבלתי ניתנת להריסה הזו תמשיך לנסוע עוד מאות אלפי מיילים. מנועי הדיזל שסופקו על ידי אינדנור הפכו לאלופי אריכות ימים. חלק מבלוקי ה- 2.3 ליטר עוברים 700,000 ק"מ. מעל לכל, ה-504 הייתה הפיג'ו הראשונה שכבשה את העולם. באירופה היא הפכה למכונית מנהלים ומונית אמינה ודיסקרטית. בדרום אמריקה היא הפכה לסמל סטטוס חברתי, במיוחד בארגנטינה, שם יוצרה עד 1999. באפריקה היא פשוט הפכה לאגדה. ב-1975, ה- 504 DTI ניצחה בראלי ספארי, מרוץ הידוע בשבירת המכניקה החזקה ביותר. 3 שנים מאוחר יותר, גרסת הקופה V6 בה נהגו ניקולא ולפבר זכתה בניצחון היסטורי באליפות העולם בראלי WRC. גם היום ה-504 עדיין נראית בכבישים ברחבי העולם. בניגריה הייצור נמשך עד 2006. כשפוגשים בה, גם אם היא מאובקת וחבוטה, מבינים מדוע היא הטביעה את חותמה על דורות.

וזה בדיוק מה שאני אוהב בהיסטוריית הרכב של צרפת וזה מה שדחף אותי ליצור את הערוץ הזה המוקדש כולו לאגדות מתוצרת צרפת. אם הפיג'ו 504 סוגרת את הדירוג זה בגלל שאף מכונית צרפתית אחרת לא הצליחה לגלם בצורה כזו את העמידות, הביטחון והאוניברסליות. נתראה בקרוב לסרטון חדש ב-"מוסך הצרפתי".