עידן הטלפונים הישנים

בעידן הטלפונים הישנים, מפעילים אנושיים ניהלו כל שיחה באופן ידני. הם חיברו פיזית כבלים ללוחות תקשורת כדי לקשר בין אנשים, הרבה לפני שהאלגוריתמים נכנסו לתמונה. כל צליל, דיבור או מוזיקה הומר לאות חשמלי, עבר בכבל והומר חזרה לצליל בצד השני. האיכות הייתה מוגבלת, אבל כל סוג של צליל עבר פחות או יותר בשלמותו.

הפך לסטנדרט

כשהטלפוניה התרחבה, חברות הטלפון חיפשו דרך להעביר יותר שיחות בפחות קווים. הפתרון היה לחתוך תדרים גבוהים ונמוכים שלא חיוניים להבנת דיבור, ולדחוס כמה שיחות יחד על אותו קו, כל אחת בתחום תדרים אחר. זה פגע באיכות, במיוחד של מוזיקה, אבל היה מספיק טוב לדיבור והפך לסטנדרט.

כשהמוזיקה לא נשמעת טוב

הבעיה החריפה כשהמערכות עברו לשימוש במחשבים ודחיסת אודיו. כדי לחסוך במשאבים, המערכות מפעילות אלגוריתמים ישנים ופשוטים שתעדפו מהירות על פני איכות. האלגוריתמים הללו מתמקדים בדיבור אנושי בלבד ומזניחים לחלוטין את המורכבות של צלילי המוזיקה. דיבור שורד את הדחיסה הזו יפה יחסית, אבל מוזיקה, עם הרבה כלים ותדרים, מתפרקת ונשמעת רע.

הצליל נדחס ונמעך

בזה זה לא נגמר: מוזיקת ההמתנה לרוב כבר דחוסה מראש בתוך המערכת הפנימית של החברה (שלרוב נבנתה בזול). רשת הטלפוניה של ספק התקשורת לוקחת את הצליל ומעבירה אותו סבב דחיסה נוסף. במקרים רבים, חברות מוקדים חיצוניות מוסיפות שכבת דחיסה שלישית, מה שמותיר מהמוזיקה המקורית רק שברים של צליל. כל שכבה כזו “מועכת” את הצליל עוד קצת.

הדחיסה הזו משאירה את הדיבור בחיים, אך מחסלת את המוזיקה. היא מייצרת את הרעש הסטטי והמעצבן שתוקף אותנו בכל פעם שאנחנו מחזיקים את הטלפון ומחכים למענה.