המאפיין המבחין בביוגרפיה הזכורה של זייד הוא שהוא נלחם נגד משטר מושחת. הסונים והשיעים מסכימים שהוא היה צדיק. הזיידי מעלים אותו להיות התגלמות סמל הלחימה בשחיתות. החות'ים הפכו את הלחימה בשחיתות למרכז התוכנית הפוליטית שלהם, לפחות באופן נומינלי. הזאידים אינם מאמינים באייתוללות כמו השנים-עשר השיעים – שהם הכת השיעית באיראן וברוב העולם המוסלמי – ואינם מתרגלים את תורת ה-Twelver האחרת של תקייה (התפכחות), המאפשרת לאדם להסוות את אמונתו הגנה עצמית.

בקיצור, הם כת שונה מאוד מהגרסה האיראנית לשיעה שהאמריקאים למדו להכיר מאז המהפכה האיראנית ב-1979.

חסידי זייד התבססו במאה התשיעית בהרים הסלעיים של צפון תימן. במשך אלף השנים הבאות, נלחמו הזיידים על השליטה בתימן בדרגות שונות של הצלחה. רצף של אימאמים זיידיים שלטו בקהילה וזיידים היו רוב האוכלוסייה בהרי הצפון. הם נלחמו הן נגד העות'מאנים והן נגד הווהאבים במאות ה-18 וה-19.

עם התמוטטות האימפריה העות'מאנית ב-1918, ממלכת זיידי תפסה את השלטון בצפון תימן בשם ממלכת המוטוואקיליטית. השליט, או האימאם, היה גם שליט חילוני וגם מנהיג רוחני. הממלכה שלהם נלחמה והפסידה במלחמת גבול עם סעודיה בשנות ה-30, ואיבדה שטחים למדינה הסעודית. הם גם נהנו מהכרה בינלאומית כממשלה הלגיטימית של צפון תימן. בירתם הייתה בטאיז.