טכנולוגיית מים ישראלית. ישראל מייצרת 20% יותר מים ממה שהיא צורכת. טכנולוגיית ההתפלה, מחזור השפכים והמהלך ההיסטורי של מילוי הכנרת. תרגום תוכן, סרטון מערוץ היוטיוב © Giga Builds. הערוץ מעלה סרטונים על פרויקטים שאפתניים שמשנים את כללי המשחק בעולם. מגורדי שחקים וערים עתידניות חכמות ועד לרכבות מהירות, סכרים ומגה פרויקטים. בסרטון הפעם כל הנתונים על טכנולוגיית ההתפלה, מחזור השפכים והמהלך ההיסטורי של מילוי הכנרת.
דמיינו שאתם חיים באחת הפינות הצחיחות ביותר בעולם. בדרך כלשהי אתם מוצאים את עצמכם עם יותר מים ממה שאתם צריכים בפועל. נשמע בלתי אפשרי, נכון? כמו איזו פנטזיית מדבר. אבל זה בדיוק מה שישראל הצליחה להשיג.
כנגד כל הסיכויים
ישראל הפכה ממדינה שבה מחסור במים היה איום מתמיד לארץ שמייצרת פי 20% יותר מים ממה שהיא צורכת. לא רק זאת, אלא שהם מייצאים את הטכנולוגיה, את המומחיות, ושימו לב: אפילו מים למדינות שכנות. זה לא רק מרשים, זה משנה עולם.
הבעיה של המאה ה-21
מחסור במים הוא לא רק בעיה מדברית. זו הבעיה של המאה ה-21. האוכלוסיות גדלות, שינויי האקלים משבשים את דפוסי הגשמים, נהרות מתייבשים ואזורים שלמים מגיעים למחסור מסוכן במים מתוקים. ובעוד אומות רבות עדיין מתרוצצות בניסיון להבין מה לעשות, ישראל בנתה בשקט את אחת ממערכות ניהול המים המתקדמות ביותר על פני כדור הארץ.
איך ישראל עשתה את זה
היום נבחן היכן התחיל נס המים הזה. מפעלי ההנדסה העצומים שעומדים מאחוריו, הטכנולוגיות הנועזות ששינו את כללי המשחק. נראה גם איך ישראל משתמשת כעת במי ים כדי למלא מחדש אגם מים מתוקים, דבר שמעולם לא נעשה בהיסטוריה האנושית.
משבר המים
כשישראל הוקמה ב-1948, היא התמודדה עם בעיה ענקית אחת – מים. הארץ עצמה הייתה יפה אבל צחיחה. בצפון היה מעט גשם וגם את אגם הכינרת. הדרום היה יבש לחלוטין. אפס גשם. וכאשר גלי מהגרים זרמו למדינה, הדרישה למים הרקיעה שחקים. חקלאות, ערים, תעשייה, כולם נזקקו למים ופשוט לא היה מספיק לכולם. עד שנות ה-50, המצב כבר הגיע לנקודת משבר.
מגה-הפרויקט ששינה הכול
הגרסה הראשונה של הרעיון הזה מתחילה עוד ב-1937. מהנדס בריטי בשם וולטר קליי לאודרמילק הציע להטות מים מנהר הירדן אל מדבר הנגב. המלחמה והפוליטיקה עצרו את המהלך, אבל הזרע נשתל. בשנים הראשונות של ישראל כאומה חדשה הרעיון הזה הפך לבסיס למגה פרויקט, המוביל הארצי. זה לא היה סתם צינור קטנטן.
המוביל הארצי – המהפכה האזורית
זה היה כוח הנדסי אדיר. אנחנו מדברים על 130 ק"מ של מנהרות, תעלות, צינורות, מאגרים ותחנות שאיבה עצומות. דמיינו שאיבת מים מהכנרת, הרמתם ליותר מ-200 מטר מעל פני הים באמצעות משאבות ענק, שליחתם דרך מנהרה באורך 17 ק"מ, מנהרת המים הארוכה בעולם באותה תקופה והובלתם כל הדרך דרומה אל המדבר. זה מה שהם בנו.
המוביל הארצי שינה את ישראל
עד 1964 הפרויקט הושלם. זה שינה את המדינה לחלוטין ולתמיד. לפני הפרויקט הזה חלקים נרחבים מישראל היו למעשה בלתי ניתנים למגורים. אחריו, ערים ושטחים חקלאיים שלמות פרחו במקומות שבהם לא היה כלום. זה היה סוג של הימור שיכול היה להביא לפשיטת רגל של אומה צעירה. הוא עלה סכום השווה ליותר ממיליארד דולר במונחים של היום. אבל במקום זאת, הוא העניק להם נתיב לביטחון מים.
שנות ה-90: ישראל ספקית מים אזורית
בתחילה, כ-80% מהמים האלו הלכו לחקלאות ורק 20% למי שתייה. זה היה הגיוני. הזנת האוכלוסייה הייתה בראש סדר העדיפויות. אבל ככל שחלפו העשורים והערים התרחבו, יותר ויותר מים זרמו לברזים במקום ליבולים. עד שנות ה-90, מחצית ממי השתייה של ישראל הגיעו מהמערכת הזו.
וזה לא נגע רק לישראל. ב-1994, כחלק מהסכם השלום עם ירדן, ישראל הסכימה לספק לירדן מים מהכנרת. בתחילה זה היה 25 מיליון מטרים מעוקבים בשנה, ומאוחר יותר הוכפל ל-50 מיליון. חשבו על כך: ישראל, מדינה שפעם לא יכלה לספק מים לעצמה, הפכה כעת לספקית מים אזורית.
מהפכת ההתפלה
בסביבות 2017, לאחר חמש שנות בצורת, הכנרת הגיעה לרמות שפל חסרות תקדים. האגם הלך והצטמצם. המשבר חזר. זה אילץ את ישראל לחדש שוב, הפעם באופן שישנה את ניהול המים גלובלית.
כאן נכנסת ההתפלה לסיפור. התפלה אינה רעיון חדש. בני אדם מנסים להפוך מי מלח למי שתייה במשך מאות שנים. אבל עד לאחרונה, זה היה יקר מדי ולא יעיל. מדענים ומהנדסים ישראלים התעסקו בזה מאז שנות ה-60, אבל הפריצה הגדולה הגיעה בתחילת שנות ה-2000.
מפעל ההתפלה באשקלון
זה קרה כאשר מתקן ההתפלה באשקלון נכנס לפעולה. הוא היה אחד הגדולים בעולם באותה תקופה. באמצעות טכנולוגיית אוסמוזה הפוכה מתקדמת, הוא יכול היה להפריד את המלח ממי הים ולשאוב מים מתוקים בהיקף תעשייתי. משם, ישראל הכפילה את המאמץ, מתקנים נוספים צצו לאורך חוף הים התיכון. היום, אותם מתקני התפלה מייצרים כ-600 מיליון מטרים מעוקבים של מים מתוקים מדי שנה.
כדי לשים זאת בפרספקטיבה: מדובר ב- 80% ממי השתייה הביתיים של ישראל! עבור מדינה מדברית, זה בעצם כמו למצוא ברז בלב האוקיינוס.
אבל כאן הדברים הופכים לפרועים באמת. ב-2022, ישראל עשתה משהו שאף מדינה לא עשתה מעולם. הם התחילו להזרים מים מותפלים לכנרת כדי לשמור על האגם בשנות בצורת.
המפתח לפתרון גלובלי
נסו לעכל את זה. הם ממלאים מחדש אגם מים מתוקים טבעי עם מים מתוקים מלאכותיים שיוצרו ממי ים. וזה עובד. הם בנו צינור תת-קרקעי באורך 13 ק"מ שמחבר את האגם למספר מתקני התפלה, עם תוכניות להרחיב אותו עוד יותר. בפעם הראשונה בהיסטוריה, ההתפלה לא רק סיפקה מענה לצרכים אנושיים מיידיים, היא שימשה לייצוב מערכת אקולוגית שלמה.
התפלה היא לא הקלף היחיד בשרוול של ישראל. המדינה הפכה את מחזור השפכים לצורת אמנות. למעלה מ-90% ממי השפכים שלה מטופלים ומשמשים שוב, בעיקר לחקלאות. השחקן הכוכב במערכת הזו הוא מכון השפד"ן, מכון טיהור שפכי גוש דן, ליד תל אביב. המכון מטפל במי שופכין, המים הממוחזרים נשאבים דרומה כדי להשקות יבולים במדבר. חשבו על זה: מים מלוכלכים נכנסים, ותפוזים ומלפפונים יוצאים. זה גאוני.
ההשקיה בטפטוף
הנה המצאה ישראלית נוספת ששינתה את החקלאות ברחבי העולם. במקום לרסס מים על פני שדות שלמים ולאבד מחצית מהם באידוי, השקיה בטפטוף מזינה מים ישירות לשורשי כל צמח. זו שיטה כל כך יעילה, שהצמחים סופגים עד 95% ממה שמסופק. משמעות הדבר היא שחקלאים יכולים להשתמש בפחות מים תוך ייצור אותה כמות ואף יותר של מזון. כיום, השיטה הזו משמשת בכל רחבי העולם, אבל היא התחילה דווקא בישראל.
בואו נביט בתמונה הרחבה לרגע. יש לנו מדינה שנולדה במדבר, מול משבר מים קיומי. היא בנתה את המוביל הארצי והייתה חלוצה בהתפלה מודרנית. ישראל המציאה את ההשקיה בטפטוף, השתלטה על מחזור השפכים, וכעת היא מייצאת את המים ואת טכנולוגיית המים שלה לכל העולם. חברות כמו IDE Technologies ו-נטפים, עוזרות למדינות מהודו ועד ארצות הברית לנהל את בעיות המים שלהן. זה סוג של סיפור שמרגיש כמעט עתידני.
מה העולם יכול ללמוד
האתגרים לא נגמרו. שינויי האקלים עדיין צפויים להפוך את המזרח התיכון לחם ויבש יותר. פוליטיקה אזורית סביב נהרות ואגמים משותפים תמיד תהיה מורכבת. ההתפלה, אף שהיא פתרון נס, מגיעה עם בעיות משלה, כמו דרישות אנרגיה וסילוק מי מלח (תמלחת) שנותרו.
אבל אם יש דבר אחד שהסיפור הזה מראה, זה שישראל הפכה את חדשנות המים לחלק בלתי נפרד מהזהות שלה. הם לא יושבים בחיבוק ידיים ואומרים "פתרנו את זה". הם משדרגים כל הזמן, מתנסים בדברים כמו התפלה סולארית ואפילו ייצור מים אטמוספרי, שואבים מים מילולית מהאוויר הדליל.
מחסור במים – בעיה עולמית
ואולי זה השיעור האמיתי כאן. כי מחסור במים לא הולך להיעלם. למעשה, הוא מתפשט. מקליפורניה, דרך הודו, ועד חלקי אפריקה, אזורים שלמים עומדים מול אותו משבר שישראל התמודדה איתו לפני עשרות שנים. ובעוד המצב של כל מדינה שונה, התוכנית שישראל יצרה, השילוב הזה של תשתית, טכנולוגיה וחדשנות בלתי מתפשרת, עשוי להיות הדבר הקרוב ביותר שיש לנו למפת דרכים להישרדות.
המודל הישראלי – תקווה לכדור הארץ
אז בפעם הבאה שמישהו אומר שפתרון משבר המים הוא בלתי אפשרי, הפנו אותו לישראל. מדינה שממירה מי ים למי ברז, שפכים ליבולים, ומדבר לאומה מתפקדת ומשגשגת. ושאלו אותם: אם הם יכולים לעשות את זה, מה עוצר את שאר העולם? האם הפוליטיקה, הגיאוגרפיה והכסף הם מכשול גדול מדי?