מסע אישי ויצירתי של חיפוש זהות

קיילה בריט מספרת על מסעה האישי והיצירתי לחיפוש זהות דרך תרבות, מוזיקה וסיפור. כבר בגיל ארבע אביה לימד אותה את ריקוד החישוקים של שבט טאוס פואבלו. הריקוד העתיק המדמה את תנועת השמש ואת חלוף הזמן יצר אצלה חיבור עמוק לעבר ולמורשת. החוויה הזו עוררה בה משיכה ל“קפסולות זמן” –  דרכים לשמר זיכרונות, סיפורים ותרבות.

חקירת סיפורי המורשת

קיילה גדלה בדרום קליפורניה בבית רב דורי ורב תרבותי. אמה ממוצא הולנדי אינדונזי וסיני ואביה יליד אמריקאי משבט הפוטוואטומי. למרות העושר התרבותי, היא חשה בלבול ותחושת ניכור.  מעולם לא הרגישה מספיק שייכת לאף אחת מהזהויות שלה. מתוך כך החלה לחקור את סיפורי המורשת שלה כדי להרכיב זהות אישית משל עצמה.

גילוי דרך המוזיקה

המוזיקה הייתה הכלי הראשון שנתן לה קול. באמצעות שכבות צליל וכלים שונים היא יצרה עולמות מוזיקליים שמבטאים זיכרונות ורגשות. כלי מרכזי ביצירתה הוא הגוּגֶ’נג, כלי מיתר סיני עתיק. באמצעות הגוּגֶ’נג היא משלבת סגנונות מודרניים כמו מוזיקה אלקטרונית. היא מזהה חיבור מוזיקלי בין התרבות הסינית והילידית, במיוחד דרך הסולם הפנטטוני והתחושה המשותפת וגעגוע לעבר.

בהמשך פנתה גם לקולנוע, למדה עריכה ויצירה באופן עצמאי ויצרה סרטים המשלבים מוזיקה ודימויים חזותיים. בגיל 17 יצרה את סרטה התיעודי “Smoke That Travels” שעוסק בפחד מהיעלמות זהותה הילידית ומהשכחת סיפורים ותרבויות. הסרט מתייחס גם להיסטוריה של דיכוי תרבויות ילידיות בארה״ב, כולל בתי הספר הכפויים שבהם נאסר על ילידים לדבר בשפתם ולקיים את תרבותם, דבר שהוביל להיעלמות שפות וקהילות.

במהלך הקרנות הסרט ברחבי העולם היא פגשה עמים ילידיים נוספים המתמודדים עם מאבק דומה לשימור תרבותם. היא מסכמת בהדגשת כוחו ואחריותו של הסיפור: סיפורים מחברים בין בני אדם, אך כשהם נמחקים או מסולפים, זהות נשללת ואנשים הופכים לבלתי נראים. בעיניה, הקשבה הדדית והשבת הנרטיבים האישיים והתרבותיים יכולים לגשר על זמן ולשמר זהות אנושית.