עוד על פיצה

מקור המילה פיצה באיטלקית (pizza) ומשמעותה "פשטידה" או "עוגה" או בלטינית "לחם שטוח". השם בלטינית נגזר מהמילה היוונית פיתה. הפיצה הובאה לארצות הברית על ידי מהגרים איטלקים. המאכל נהיה למזון מהיר פופולארי ולאחד ממאכלי המזון המהיר הנפוצים ביותר בעולם.

ההיסטוריה של הפיצה קשורה לצריכת לחם על ידי האנושות. במצרים העתיקה, לאחר שגילו את השפעת השמרים, החלו להכין מעין לביבה בצורת וצבע השמש, עשויה מקמח, מים ודבש. ביוון העתיקה הוסיפו לעיסה הזו שומן, תבלינים, שום ובצל. בתקופתו של דריוש הראשון הגדול, חיילים ליוו את הלחם בגבינה ובתמרים. באיטליה הכנו "פיצה ביאנקה", בצק עם שומן, עשבי תיבול, שום, בצל, זיתים… בקיצור המצרכים שיש בבתים הכי צנועים. מנה בהישג יד של כולם.

גילוי העגבנייה באמריקה והגעתה לאירופה סימנו נקודת מפנה בלתי צפויה לפיצה. זה היה בנאפולי, במאה ה-16, שאנשים החלו להשתמש בעגבניות כמזון. באירופה החלה צריכתם להתפשט רק במאה ה-18.

בתחילה, העגבנייה נחשבה רעילה ושמורה לגינון, כאלמנט דקורטיבי. עד שאיכר נפוליטני עני שלא היה לו הרבה מה לאכול החליט לשים אותו על לחמו. הוא מצא שהתערובת טעימה ומכיוון שלא הראו סימני הרעלה, המשפחות הצנועות של נאפולי החלו לעטר את לחמם היבש בעגבניות. השילוב הזה של לחם עם עגבנייה הפך למאכל פופולרי מאוד באזור נאפולי. כיוון שלחם זה נצרך בעיקר על ידי האוכלוסייה הענייה ביותר, שלא היה לה תנור, הבצק הוכן בבית ונלקח לאופה לאפייה. עם הזמן, בגלל הביקוש הרב, יצרני פיצה נפוליטניים יצרו איגוד משלהם, ובכך להבדיל את עצמם מאופים. כך הפך הבצק שהכינו ואפו למאכל מאוד פופולרי שאנשים לקחו הביתה או אכלו ברחוב. מאוחר יותר, רוכלי רחוב החלו להציע את הפיצות שלהם ברחובות.