האם ישראל דוד או גוליית? תרגום תוכן, סרטון מערוץ היוטיוב © Unpacked. הערוץ יוצר סרטונים קצרים החוקרים שאלות גדולות ומפרקים נושאים מורכבים. כל המידע הדרוש כדי להסתכל על ישראל והיהדות.

הסרטון הפעם – ישראל השתלבה פעם יפה בסיפור דוד וגוליית. קטנה, מוקפת ונלחמת כדי לשרוד. אבל כוח מסבך את התפיסה, כיום רבים רואים את גוליית כשהם מסתכלים על הכוח הצבאי והחוכמה הטכנולוגית של ישראל. אולם מתחת לטנקים ולטכנולוגיה מסתתרת אומה שעדיין מעוצבת על ידי טראומה, כבולה במוסר ומונעת על ידי האמונה שצדקנות, לא עוצמה, היא זאת שמנצחת.

תרגום הסרטון

בעיני העולם היהודים תמיד היו דוד מול גוליית. קטנים, פגיעים, חמושים באמונה ובקלע בלבד. ואז הקמנו מדינה, והסיפור הפך למסובך הרבה יותר. במשך כמה עשורים, ישראל הקטנה באמת נראתה כמו דוד, מתמודדת מול צבאות של גולייתים.

האם ישראל היא עדיין דוד?

אבל היום, למדינה היהודית יש צבא מרתיע ובעלות ברית חזקות, והחלפנו את הקלע המטאפורי בנשק כבד בהרבה. במילים אחרות, סוף סוף יש לנו כוח. מבחינת רבים בעולם, הכוח הזה והקשר המתוח שלנו עם שכנינו, מספיקים כדי לצייר אותנו כמפלצות. אבל כשמרחיקים את המבט, אנחנו עדיין מיעוט זעיר בלב שכונה קשה עם אויבים זועמים. אז האם ישראל היא עדיין דוד? או שהפכנו לגוליית?

ההשפעה הפסיכולוגית של הגלות

בימינו אופנתי לעמוד לצדו של האנדרדוג. הניצחון של החלש על החזק פשוט יוצר סיפור טוב יותר וגורם לנו להרגיש טוב עם עצמנו. אבל להיות דוד זה לא רק ניצחון ותהילה. דוד המקורי אולי ניצח את גוליית בלי להיפצע, אבל לעם היהודי לא היה מזל כזה.

למרות הכול שרדנו

כן, למרות הכול שרדנו, אפילו שגשגנו. אבל אי אפשר לעבור אלף שנים של רדיפות מבלי לצבור צלקות. כיהודים, העבר תמיד איתנו. עוד לפני שקמה מדינת ישראל, היהודים שעתידים היו להפוך לישראלים היו דרוכים תמיד לאפשרות הגרועה ביותר. אחרי הכול, ישראל היא אומה של פליטים. מחצית מהחיילים בצה"ל שזה עתה הוקם היו ניצולי שואה שברחו מהתופת הנאצית רק כדי להישאב מיד למלחמה קיומית, כיוון שיום לאחר שדוד בן-גוריון הכריז על הקמת המדינה, חמש צבאות ערביים פלשו.

ההשפעה הפסיכולוגית של הסכסוך

הישראלים עמדו בפני בחירה. להילחם או להימחק מהמפה. כמו שאמרה סרסיי לאניסטר: "במזרח התיכון, או שאתה מנצח או שאתה מת".
המדינה היהודית ניצחה במלחמה הראשונה, אבל זו לא הייתה הסוף. שכנינו אימצו את הגישה: "אם לא הצלחת בפעם הראשונה תנסה שוב".

יש לנו נשק סודי

הישראלים ידעו שזה רציני. טראומות קולקטיביות לא נעלמות בקלות. הן נשארות, כאורח לא רצוי, מציגות שוב ושוב את סרטי האימה של העבר. אבל אם יש קרן אור בהיסטוריה עקובת הדם שלנו, הרי שהיא זו: פגיעות היא מניע מעולה. אין עוצמה כמו זו של מי שדחוק לפינה ונואש. כשביקרתי בישראל ב-1973, פגשתי את גולדה מאיר. אמרתי לה: "את אומרת לי שאין לכם סיכוי". היא ענתה: "אבל יש לנו נשק סודי אין לנו לאן ללכת". נשמע כמו נשק די גרוע. אבל הישראלים משתמשים בו היטב. כי דווקא הפחד והפגיעות אילצו אותנו למצוא פתרונות יצירתיים לאיומים הבלתי אפשריים כמו מערכת כיפת ברזל שמיירטת רקטות וטילים, או חיסולים ממוקדים ולא שגרתיים של אויבים לצורך הרתעה, או הנשק הגרעיני, הסוד הגלוי ביותר במזרח התיכון שתמיד ממתין למקרה שבו הכול יקרוס. אם יש דבר אחד שההיסטוריה לימדה אותנו הוא שהכול יקרוס בסוף. אנחנו זוכרים את זה היטב.

ישראל לעולם לא תראה את עצמה כגוליית

למרות שהתרחקנו מאוד מדוד וקלעו, לעולם לא נראֶה את עצמנו כגוליית. כי אנחנו זוכרים, בגוף ובנפש, איך זה להילחם באויב חזק בהרבה מאיתנו. אנחנו זוכרים איך זה להתרסק, שוב ושוב ושוב.

לעולם לא עוד

ולכן המדינה היהודית עשתה הכול כדי לבנות כוח צבאי מרתיע, כדי להבטיח ש-"לעולם לא עוד" לא תהיה סתם סיסמה ריקה אלא אחריות קולקטיבית של כולנו. המעשה של דוד, כשהוא צועד קדימה ללחום בגוליית הוא מעשה מדהים, אפילו מגוחך. זה מעשה של הקרבה, של נכונות שרואים גם בדור הזה של הישראלים.

הישראלים רואים עצמם כ-דוד שממשיך לנצח

חיזבאללה בנה מלכודות ובונקרים בדרום לבנון במשך דור שלם רק כדי להבטיח שמאות חיילים ישראלים ימותו אם ינסו להתקדם לשם. היו פתרונות חכמים לכך. מהפעלת טכנולוגיה מתקדמת ועד תקיפות מדויקות מהאוויר. אבל החיילים הרגליים, חיילי החי"ר הפשוטים, עדיין נכנסו רגלית לכפרים ולמנהרות שנבנו במשך שלושים שנה. ולכן הישראלים רואים עצמם כ"דוד" – דוד שממשיך לנצח.

כיצד העולם רואה את ישראל

אבל מבחוץ, הקרבה הזו לא נראית אצילית אלא כעדות לכך שהכוח השחית אותנו, במיוחד ביחסינו עם הפלסטינים. הרי אין לפלסטינים צבא סדיר. אין להם ממשלה מתפקדת. אפילו מקלטים אין להם. זה לא אומר שהם לא מהווים איום. כל טיל, כל דקירה, כל חטיפה הם איום ממשי ומתמשך. אבל זה אף פעם לא משחק שוויוני. אז מבחוץ, ישראל עם הטנקים, הפצצות החכמות ואפילו נשק גרעיני נראית כמו גוליית, בריון גדול שמושחת מכוחו.

עוצמה מול צדק

אבל כשמסתכלים מקרוב מבינים שהסיפור של דוד וגוליית אינו רק על קטן מול גדול. זהו סיפור על שני עולמות מוסריים שונים. על השקפת עולם יהודית מול זו של הפלשתים. הפלשתים היו עובדי אלילים, עולם של אלים מרובים, שנראים כמו בני אדם ומשחקים משחקי כוח במקום לחפש צדק. בעולם כזה, אין מושג של צדק מוחלט. רק חזקים וחלשים, מנצחים ומפסידים.

הצדק מקנה את העוצמה

ואז הגיעו היהודים עם רעיון מהפכני של מונותאיזם מוסרי. לומר שיש אל אחד, פירושו שיש גם אמת אחת. הצדק, לא הכוח, הוא שמקנה עוצמה. ולכן דוד ניצח. לא כי היה קטן או מיומן בקלע, אלא כי נלחם עבור ערכים וצדק.
ולכן הוא נשאר גיבור, למרות כל שגיאותיו בהמשך.

אחריות מוסרית וישראל המודרנית

גם דוד המלך שגה, השתמש לרעה בכוחו, פגע באחרים. והתנ"ך לא חוסך ממנו ביקורת ממש כפי שגם הישראלים המודרניים מתמודדים עם כוחם באי נוחות. ישראלים צעירים מתקשים עם כוח. הם רוצים להיות מוסריים. קשה להם עם העובדה שמישהו הופך לקורבן בגללנו. יש שיח פנימי מלא בביקורת עצמית, היסוס, דאגה למדיניות יחד עם הבנה שצריך להגן על עצמנו. הישראלים לא רוצים כוח. הם רוצים ביטחון.
המטרה של ישראל היא להיות מקום בטוח שבו אנשים רגילים יכולים לחיות חיים רגילים.
ישראל לא מחפשת כוח  אלא ביטחון. וכשיש ביטחון, היא מתכווצת בחזרה למידותיה הטבעיות.

אויבי ישראל

האויבים שלנו אינם פלסטינים או לבנונים רגילים. אלא משטרים ואידיאולוגיות איסלאמיסטיות שחונקות את המזרח התיכון ומשכנעות אנשים פשוטים שלא יוכלו להיות חופשיים עד שישראל תושמד. האידיאולוגיה הזו רעילה. והיא גם נידונה להיכשל.

הכוח האמיתי של ישראל

אני לא מסכים עם כל החלטה של ממשלת ישראל, ואני לא מצפה שהצבא יהיה צודק בכל קרב. אבל כיוון שזו דמוקרטיה, אני יודע שלפחות ברמה העמוקה, הילדים שלי מגנים אחד על השני, לא נופלים קורבן לחזון אידיאולוגי של מישהו אחר. כמו כל מדינה, ישראל אינה מושלמת. יש לה כוח, ולפעמים היא עושה בו שימוש שגוי. אנחנו לא תמיד הסמכות המוסרית. זו אמת כואבת שאנחנו מתמודדים איתה כל יום. אבל אנחנו משתדלים. משתדלים לשמור על בהירות מוסרית. גם כשהנסיבות קשות.

המחויבות שלנו למוסר

אנחנו מנסים להעניש חיילים שסרחו. אנחנו לא מכוונים לאזרחים. אנחנו מפנים אותם מאזורי הקרבות.
אנחנו אפילו מעניקים טיפול רפואי מציל חיים לאנשים כמו יחיא סינוואר. ולכן, אני לא מסכים עם גולדה מאיר. הכוח הסודי שלנו איננו הפחד, או הטראומה, או הפגיעוּת שלנו. נכון זה הכול נכון. אבל זו לא כל האמת. האמת המלאה היא שהמקור האמיתי של כוחנו הוא המחויבות שלנו למוסר, גם בתנאים הקשים ביותר. המחויבות שלנו להגן על אזרחינו.
במשך מאות שנים אמרו לנו שהחיים שלנו לא שווים. לא הייתה לנו מדינה ולא צבא להוכיח אחרת. אבל עכשיו יש לנו צבא של "דודים", נשים וגברים שנלחמים כדי להגן על משפחותיהם ועל ביתם – הבית היחיד שיש לנו.
ושווה להילחם עליו.

לסרטונים נוספים מערוץ Unpacked עם כתוביות בעברית או תרגום תוכן לעברית לחצו על הקישור