הסרטון מציג את הדואליות בחייו של צ'פלין: מצד אחד, קומיקאי גאון שהביא שמחה למיליונים; מצד שני, אדם שנאבק בשדים האישיים שלו ובאתגרים חברתיים ופוליטיים.
תרגום הסרטון
מעל מאה שנה לאחר שהופיע לראשונה בסרטים, שמו של צ'ארלי צ'פלין עדיין מעלה דימויים של איש קטן ומשעשע עם כובע באולר הגורם לכאוס קומי. לפי מדדים מסוימים, דמותו של "הנווד הקטן" היא הדמות המפורסמת ביותר שאי פעם התקיימה, ליצן אהוב כל כך שאפילו היטלר, שלקח ממנו את השפם, לא הצליח להרוס אותו עבורנו. אבל מה לגבי האדם שמאחורי הדמות?
נולד לעוני מחפיר בלונדון הוויקטוריאנית, צ'ארלי צ'פלין עלה מהשפל עד שהפך לשחקן בעל השכר הגבוה ביותר בהוליווד. הוא פגש אייקונים, חיזר אחרי מהפכנים, ואז חי מספיק זמן כדי לראות את המוניטין שלו נגרר בבוץ ואת המדינה שאימצה אותו מתנערת ממנו. אומרים כי מאחורי כל חיוך של ליצן מסתתרות דמעות. אם זה נכון, אז זה הגיוני שהסיפור של הליצן הגדול ביותר בקולנוע הוא גם הטרגי מכולם.
הילד (1889 – 1908)
כשצ'ארלס ספנסר צ'פלין נולד בלונדון ב-16 באפריל 1889, זה בטח נראה כאילו נולד להצלחה אמנותית. אמו, האנה, הייתה זמרת, ואביו, צ'ארלס צ'פלין האב, היה בדרן מתחיל. שנה בלבד לאחר לידתו, אביו יצא למסע הופעות בארה"ב והרוויח סכומי כסף גדולים – אך עשה זאת ללא צ'ארלי או אמו.
באביב 1890, צ'ארלס האב עזב את אשתו ובנו ולקח איתו את כל כספו. האנה, צ'ארלי ואחיו למחצה סידני שקעו בעוני מחפיר. בעידן הוויקטוריאני, עוני מחפיר היה אכן אכזרי. למרות זאת, האנה עשתה כל שביכולתה למען ילדיה, פרנסה אותם דרך שירתה ולימדה אותם את רפרטואר השירים שלה.
מאוחר יותר, צ'ארלי אמר כי כישרונותיו כרקדן, זמר וחקיין הגיעו מהתבוננות באמו בעודה עושה את עבודות הבית. בגיל חמש כבר היה מסוגל לחקות את שיריה הפופולריים ביותר, יכולת שהתגלתה כשימושית ביותר כאשר ערב אחד ב-1894 איבדה אמו את קולה במהלך הופעה. צ'ארלי צפה מהצד, וכשהאנה הפסיקה לשיר, המנהל פשוט דחף את הילד לבמה ואמר לו "תעשה משהו!" צ'ארלי המשיך את השיר במקומה וזכה לתשואות סוערות.
בסיפור אחר זה היה יכול להיות הרגע הלבבי שבו צ'ארלי זכה לתהילה. לצערנו, אין הרבה רגעים מחממים לב בחייו של צ'פלין. אובדן הקול של אמו לא נבע מדלקת גרון, אלא מהסימן הראשון למחלת נפש שתקפה אותה. ב-29 ביוני 1895 היא אושפזה במוסד לחולי נפש.
צ'ארלי וסידני היו צעירים מדי כדי לשרוד בכוחות עצמם, ולכן נשלחו לבית מחסה. השנים הבאות היו קורעות לב. בשלב מסוים הם נאלצו לגור עם אביהם, אך ההתעללות שספגו מידיו, שהוחרפה בשל אלכוהוליזם, הייתה כה חמורה עד שהרשויות נאלצו להתערב.
ב-1897 ניסה צ'ארלס האב לתקן את דרכיו והשיג לצ'ארלי עבודה בלהקת ריקודי העץ "שמונה הבחורים מלנקשייר". אך הלהקה התפרקה במהרה, וצ'ארלי חזר לבית המחסה.
ב-9 במאי 1901 נפטר צ'ארלס צ'פלין האב ממחלות הקשורות לאלכוהול. זמן קצר לאחר מכן, אמו, שרק החלה לשוב לחייהם, חוותה התמוטטות נוספת ואושפזה מחדש. הפעם, צ'ארלי נותר לגמרי לבד.
סידני, האח היחיד שנותר לו, בחר בדרך היחידה שראה כיציאה מהעוני – והתגייס לצי הבריטי. עם אב שנפטר, אם מאושפזת ואח שהפליג, צ'ארלי נאבק כדי לשרוד.
במשך חמש השנים הבאות הוא עבד בכל עבודה שמצא: מוכר עיתונים, יצרן צעצועים, מדפיס, עוזר רופא – כל דבר ששילם. כשהתקשה למצוא עבודה, פשוט ישן ברחובות.
למרות שהופיע מדי פעם בתפקידי משחק קטנים, כולל שנה שלמה בהפקה של "שרלוק הולמס" ב-1903, זה מעולם לא היה מספיק כדי לממש את חלומו להפוך לשחקן.
השינוי הגיע לבסוף ב-1908, כשצ'פלין בן ה-19 התקבל ללהקת התיאטרון של פרד קרנו. תפקידו היה קטן – "השיכור" במערכון – אבל זה הכניס אותו לקשרים הנכונים.
ב-1910, להקת קרנו הציעה לו הזדמנות שלא חלם עליה: סיבוב הופעות באמריקה.
הנווד (1910 – 1918)
בסתיו 1912, מפיק הקולנוע האמריקאי מק סנט היה במסע חיפושים אחר כישרונות חדשים. הוא עמד בראש Keystone Films, אחד האולפנים שהרוויחו הון מתעשיית הסרטים האילמים החדשה בקליפורניה.
באותה שנה, אחד הקומיקאים המדוברים ביותר באמריקה היה צעיר אנגלי בשם צ'ארלי צ'פלין, שכבר היה בסיבוב ההופעות השני שלו עם להקת קרנו.
סנט ניסה לגייס אותו ל-Keystone והציע לו שכר של 150 דולר לשבוע.
צ'פלין היסס במשך שנה שלמה לפני שהסכים להצעה בנובמבר 1913. בתוך שבועיים בלבד, הפך לכוכב החדש של האולפן.
ב-2 בפברואר 1914 יצא לאקרנים הסרט הראשון של צ'פלין, Making a Living. זה היה… כישלון.
אך שבוע לאחר מכן, במהלך צילומי סרט אחר, ביקש סנט מצ'פלין להמציא דמות קומית.
צ'פלין פנה לארון התחפושות, מצא מכנסיים רחבים, כובע באולר ומקל הליכה – וכך נולד הנווד הקטן.
הדמות הפכה להצלחה מיידית. במהלך 1914 לבדו, צ'פלין הופיע ב-32 סרטים נוספים.
כשהחוזה שלו הסתיים בדצמבר, פרצה עליו מלחמת הצעות. חברת Essanay הציעה לו 1,250 דולר לשבוע ובונוס חתימה של 10,000 דולר – והוא קיבל.
הנווד הפך לתופעה עולמית, וכשהגיע לגיל 26, צ'פלין היה השחקן בעל השכר הגבוה ביותר בהוליווד.
השנים הבאות יביאו לו עושר, תהילה… אך גם שערוריות שישנו את חייו לנצח.
הטלטלה שעתידה הייתה לשנות את עולמו של צ'פלין התרחשה בשני מוקדים – בוול סטריט ובעיר עצמה שעשתה אותו לאגדה.
זמנים מודרניים (1929-1942)
ב-6 באוקטובר 1927, יצא לאקרנים סרט קטן בשם "זמר הג'אז". הסרט, שסיפר את סיפורו של גבר יהודי לבן המאפר את פניו בשחור כדי להפוך לאגדת ג'אז, כנראה היה נשכח אלמלא חידוש טכנולוגי מהפכני אחד – הוא היה הסרט העלילתי הראשון בהיסטוריה האמריקאית עם פסקול מסונכרן.
עידן הסרטים המדברים הגיע. ידוע כי כוכבי הראינוע, ובהם צ'פלין, זלזלו בטכנולוגיה החדשה. בעת שעבד על "אורות הכרך", טען צ'פלין כי הטרנד החדש לא יחזיק מעמד יותר משישה חודשים. אבל לא הייתה לו אשליה דומה לגבי הטלטלה העולמית הבאה.
שנתיים לאחר בכורת "זמר הג'אז", קרסה הבורסה של ניו יורק, מותירה אחריה הרס כלכלי חסר תקדים. תוצאות אותו יום גורלי הפכו לשפל הכלכלי הגדול, שהשפיע על כולם. אם כניסת הסרטים המדברים הייתה הרסנית עבור כוכבי ראינוע רבים, הרי שהשפל הכלכלי הפך את יצירתו של צ'פלין לרלוונטית מתמיד.
בעבור קהל שנות ה-20, דמות הנווד טוב הלב הייתה אקזוטית כמו שסופר גיבורים נתפסים כיום. אך בעבור צופי שנות ה-30, הוא היה התרופה המדויקת לתקופתם. למרות שהיה אנכרוניסטי, "אורות הכרך" (1931) זכה להצלחה גדולה. אבל צ'פלין לא נהנה מההצלחה – מדוכא מהכיוון שאליו הלך עולמו ואמנותו, הוא עזב את ארצות הברית ב-1931 ויצא למסע עולמי. במהלך מסעו פגש אישים דגולים כמו אלברט איינשטיין ומהאטמה גנדי. אך דווקא מה שראה באירופה הוא החשוב לסיפורנו.
עליית האוטומציה והלאומנות טלטלה את היבשת. כשחזר להוליווד ביולי 1932, צ'פלין היה נחוש לפעול נגד הרעות החולות הללו. מצד אחד, זה הוביל אותו ליצור את "זמנים מודרניים" (1936), סאטירה על הקפיטליזם. מצד שני, הוא החל לגלות נטייה פוליטית – לראשונה בחייו. הוא החל להביע אהדה פומבית לקומוניזם.
המהפך הזה לא נעלם מעיניהם של גורמים בארה"ב. ב-1939 החל צ'פלין לצלם את "הדיקטטור הגדול", סרטו הראשון עם דיאלוגים מלאים. הסרט היה סאטירה על הלאומנות בכלל ועל אדולף היטלר בפרט, ויצא לאקרנים ב-1940, בעוד ארה"ב שמרה על נייטרליות ביחס למלחמה באירופה. עם סיום הסרט, נאם צ'פלין נאום פוליטי חוצב להבות, אך הקהל האמריקאי לא ראה בכך קריאה לסיום המלחמה, אלא תעמולה קומוניסטית.
בשנת 1938 הוקמה ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקאית (HUAC), שקיבלה דיווחים על "נגע קומוניסטי" בהוליווד. כעת צ'פלין נראה כמי שמאשר את חשדותיהם. הוא עוד יחמיר את מצבו.
לאחר המתקפה על פרל הארבור והצטרפות ארה"ב למלחמת העולם השנייה, הפך צ'פלין לתומך נלהב של הצבא האדום. בנאום פזיז שנשא בניו יורק, שיבח את טיהוריו של סטלין וכינה אותם "דבר נפלא". באותה תקופה, כאשר ברית המועצות הייתה בעלת ברית של ארה"ב, דבריו אולי נראו מוצדקים, אך בעבור מבקריו, זו הייתה הוכחה ברורה לבגידה.
עד סוף 1942, החלו כלי תקשורת בולטים לתהות האם צ'פלין באמת נאמן לארה"ב. כל מה שנדרש היה גל פאניקה אנטי-קומוניסטית אחד כדי להרוס את הקריירה שלו.
מונסייה ורדו (1943 – 1952)
ב-11 באפריל 1947, צ'פלין חיבל במודע בקריירה שלו. באותו יום יצא לאקרנים סרטו "מונסייה ורדו", קומדיה שחורה שבה גילם רוצח סדרתי שנישא ומחסל אלמנות תמימות עבור כספן. הסרט כמעט והביא לפשיטת רגל של "יונייטד ארטיסטס".
הוא גם גרם לצ'פלין להיות מסומן ברשימה השחורה ואף כמעט להיות מועמד לדין ב-HUAC. בימינו הסרט נחשב לקלאסיקה מאוחרת של צ'פלין, אך ב-1947 זו הייתה השערורייה המקבילה ללראות את מר רוג'רס בועט בגור בזמן שלובש צלב קרס.
במקביל, הסתבך צ'פלין בפרשה נוספת – מערכת יחסים עם השחקנית הצעירה ג'ואן בארי. ב-1943, היא תבעה אותו בטענה כי הכניס אותה להריון ונטש אותה. התביעה הפכה לקרקס תקשורתי, וצ'פלין הואשם בעבירה על "חוק הסחר בנשים לבנות" משנת 1910. אף על פי שזוכה, הפרשה הרסה את דימויו הציבורי.
באותה תקופה, J. Edgar Hoover, ראש ה-FBI, והעיתונאית הדה הופר, פעלו כדי להשמיד את תדמיתו לחלוטין. הסנאטור וויליאם לנגר אף הציע לגרשו מארה"ב.
צ'פלין קיווה שסרט חדש ישקם את שמו, אך במקום זאת יצא "מונסייה ורדו" – יצירה שתקפה את השיטה הקפיטליסטית והאשימה את כל האמריקאים בפשעי מלחמה בעקבות הפצצת הירושימה. זה היה הקש ששבר את גב הגמל.
בשנת 1952, עזב צ'פלין את ארה"ב לאירופה, ומיד לאחר שעזב בוטלה אשרת הכניסה שלו. כך, לאחר ארבעים שנה באמריקה, הוא הפך למנודה פוליטי, והפך חסר בית כמו דמות הנווד שלו.
הזר (1953 – 1978)
העשורים האחרונים לחייו של צ'פלין היו תקופה של נידוי וחזרה מאוחרת מדי לאהדה הציבורית. לאחר שהתיישב בשווייץ עם אשתו אונה, המשיך ליצור קולנוע, אך סרטיו נדחו בארה"ב. מצבו הבריאותי הלך והחמיר, וב-1974 הוא נותר מרותק לכיסא גלגלים.
