איך תעבוד כיפת זהב? תרגום תוכן, סרטון מערוץ היוטיוב © Real Engineering המעלה סרטונים עם תשובות מעניינות לשאלות פשוטות. הסרטון הפעם – במאי 2025 הנשיא טראמפ הודיע על פיתוח וייצור של "כיפת זהב", מערכת ההגנה האווירית האקטיבית. כיצד תתמודד המערכת עם איום הטילים הבליסטיים, כלי נשק היפרסוניים וטילי שיוט?
נותן החסות של הסרטון הוא Onshape. קבלו 6 חודשים של Onshape Professional בחינם דרך הקישור הזה
מה הופך את מערכת ההגנה מפני טילים לכל כך עוצמתית?
איך נראית מערכת הגנה מפני טילים? במאי 2025 קיבלנו מבט ממקור ראשון. זה קרה במהלך עימות בינלאומי גדול, כשישראל תקפה את איראן במפתיע וגרמה למתקפת תגמול. מערכת זו נקראת לעיתים קרובות "כיפת ברזל". אבל בפועל מדובר בשכבת ההגנה הנמוכה והזולה ביותר במערכת ההגנה הכוללת.
המערכת מורכבת מ-10 סוללות. כל אחת מהן עולה כ-100 מיליון דולר וכל טיל שמופעל על-ידה עולה כ-40 אלף דולר. זה עדיין נחשב זול בהשוואה למיירטי הפטריוט בארה״ב, שעלותו של כל אחד מהם מגיעה ל-4 מיליון דולר.
ארצות הברית החלה לתכנן לאחרונה מהלך לשיווק המערכת והחלה למתג אותה בשם חדש: "כיפת \זהב".
הבעיה
רקטת קסאם. הרקטה הנפוצה ביותר שמשוגרת מעזה היא רקטה קטנה הפועלת על סוכר ודשן אשלגן חנקתי. הרקטה עולה 800 דולר ופותחה על-ידי אנשים עניים בין חומות עזה. היא נועדה לטוס ללא הנחיה לטווח של 16 קילומטר בלבד. טיל היפרסוני לעומת זאת יכול להמריא מכל מקום בעולם, להגיע לקצה החלל, להנחות את עצמו בחזרה אל תוך האטמוספירה, לתמרן ולהתחמק ממיירטים בדיוק מדהים ולפגוע במטרה שנמצאת מעבר לים.
עד כמה "כיפת זהב" תוכל להגן על ארה"ב?
העלות הגבוהה של מערכת כיפת ברזל מתגמדת לעומת עלות מערכת שתצטרך להתמודד מול איומים גדולים ומתקדמים יותר. והצורך במערכת כזו קשה להצדקה, בהתחשב בכך שארצות הברית מעולם לא נדרשה להגן על שטחה מפני מתקפת טילים.
אז מהי מערכת "כיפת זהב"? איך היא תפעל? ועד כמה היא באמת יכולה להגן על מדינה עצומה כמו ארצות הברית?
איך זה עובד
מערכת "כיפת זהב" צפויה להתמודד עם מגוון רחב של איומים מתקדמים, כולל טילים בליסטיים, כלים היפרסוניים דואים וטילי שיוט. עלות הפרויקט צפויה לנוע בין 161 מיליארד דולר ל-542 מיליארד דולר לאורך תקופה של 20 שנה. זה שווה ערך ל-6 עד 27 שנות תקציב הפעולה של נאס"א כולה.
אז איך פועלות מערכות כאלו?
כיפת ברזל נועדה ליירט רקטות וארטילריה. בלב המערכת מכ"ם עצמאי שמסוגל לזהות ולעקוב אחר מגוון רחב של איומים. כשאיום מזוהה, המכ"ם שולח את המידע ליחידת ניהול ובקרה שמחשבת במהירות את מסלול המעוף של הטיל. אם המערכת מזהה שהוא פונה לעבר אזור מאוכלס היא מגיבה עם טיל יירוט מסוג 'תמיר'. ה- 'תמיר' מנחה את עצמו לעבר המטרה באמצעות מידע מהמכ"ם הקרקעי וחיישנים אופטיים משלו.
מערכת רב-שכבתית
נהוג לקרוא לכל מערכת ההגנה "כיפת ברזל", אבל למעשה מדובר רק בשכבת ההגנה האחרונה במערכת רב-שכבתית. כיפת ברזל מכסה רק את השכבה הנמוכה ביותר של הגובה. "קלע דוד" מטפלת באיומים בטווח בינוני, ומערכת "חץ" מתמודדת עם טילים בליסטיים בגובה רב ובטווח ארוך.
מערכת החץ
מערכת החץ נמצאת כעת תחת עומס כבד, כשאיראן מגיבה לתקיפות של ישראל עם טילים מסוימים שחודרים את ההגנה כשמערכת היירוט מוצפת. כשמלאי הטילים המיירטים מידלדל, המצב עלול להחמיר. לפי הדיווחים, ישראל מוציאה כ-285 מיליון דולר ביום כדי להחזיק את המערכת בפעולה, כאשר כל טיל מיירט של מערכת החץ עולה כ-3 מיליון דולר.
ה-'פאתח'
אחד מהטילים החדשים של איראן הוא הפאתח. הם מגדירים אותו כטיל בליסטי היפרסוני אבל מדובר בהגזמה מסוימת. טילים "היפרסונים" הן רקטות מתמרנות שטסות נמוך באטמוספירה ויכולות לשנות כיוון תוך כדי טיסה. הפאתח, לעומת זאת, נע במסלול קשת גבוהה כמו טיל בליסטי רגיל. הוא אמנם מגיע למהירות היפרסונית בעת הכניסה החוזרת לאטמוספירה אבל כך גם רוב הטילים הבליסטיים האחרים.
הפאתח יכול לתמרן מעט, אבל הוא לא ברמה של כלי טיס דואה היפרסוני. האתגר האמיתי נובע מהכמות. האסטרטגיה של איראן היא להמם את מערכות ההגנה באמצעות שיגור של 100 עד 400 טילים בבת אחת, יחד עם גלים של רחפנים זולים שמבלבלים את המכ"מים.
האתגרים של ארה"ב
כיפת ברזל מגנה על מדינה קטנה שבה הערים קרובות זו לזו. סוגי הטילים וההתקפות שיכולים להיות משוגרים נגד ארצות הברית מורכבים יותר ממה שמשוגרים לעבר ישראל. במקרה של מלחמה, ארצות הברית תצטרך להגן מפני טילים בליסטיים לטווח ארוך, איומים בין-יבשתיים ובאופן גובר גם כלי נשק היפרסוניים. הצו הנשיאותי האמריקאי מציג תכנית שאפתנית. היא לא מסתפקת בבניית חומת הגנה אחת אלא שואפת ליצור שכבות רבות של הגנה על שטחה של ארצות הברית היבשתית. כל שכבה נועדה להתמודד עם סוגי איומים שונים, כאשר כולן עובדות יחד כדי לעצור מתקפות מכל כיוון.
חלק מהתכנית מתמקד בשדרוג מערכות ההגנה הקיימות ושילובן לאסטרטגיה אחת מאוחדת. חלקים אחרים מציעים רעיונות נועזים ושנויים במחלוקת שעשויים לשנות את הגישה האמריקאית להגנה מפני טילים בעשורים הקרובים.
השלב האחרון: יירוט
הם מייצרים תמונה תרמית בשחור-לבן, שמאפשרת לטיל להינעל על המטרה. כל השלבים האלו יכולים להיות ארוזים בצורה יעילה בתוך מערכת אחת כמו מערכת Aegis המותקנת על משחתות וסיירות של הצי האמריקאי. הגרסה הקרקעית של Aegis היא מערכת THAAD. כל המערכות האלה משתפות מידע ויוצרות מפה תלת־ממדית דיגיטלית של שדה הקרב על פני כל כדור הארץ. הן משלבות נתונים מכל חיישן אפשרי, בין אם מדובר בלוויינים, מטוסים או מכ"מים. הנתונים הללו יכולים אפילו להיות מוזנים אל תוך קסדת המציאות הרבודה של מטוס F-35 כך שהטייסים יכולים לראות דברים שאף טייס אחר לא יכול לראות.
הגנה מפני איומים על ערכים אסטרטגיים
למעשה, לארצות הברית כבר יש מערכת הגנה די חזקה מפני טילים. אבל הצו הנשיאותי למערכת "כיפת זהב" שואף להרחיב משמעותית את כיסוי המערכת הזו. הוא כולל שורה אחת שמעוררת יותר שאלות מתשובות:
הצו קובע כי "כיפת זהב" צריכה להגן מפני איומים על ערכים אסטרטגיים (countervalue threats). איום כזה מתייחס למתקפה על מטרות בעלות חשיבות אזרחית, כלכלית או תרבותית כמו ערים, מרכזים תעשייתיים או תשתיות. המטרה אינה לנטרל כוחות צבאיים ישירות, אלא לגרום לנזק פסיכולוגי, כלכלי או אנושי מקסימלי.
שינוי בפרדיגמה
זה מסמן שינוי בסדרי העדיפויות. ממיקוד בהגנה על נכסים צבאיים, להגנה ישירה. על אזרחים. במקום להגן על כל שטח המדינה, התוכנית מוסיפה שכבת הגנה נוספת סביב ערים מרכזיות.
המשמעות – הממשלה תצטרך לקבוע סדרי עדיפויות
אילו ערים יוגנו? לפי איזה קריטריונים יוחלט אם יש צורך בהגנה נוספת? האם לפי גודל האוכלוסייה? ואם כן, מהו הסף? מיליון תושבים? אולי פחות? ייתכן שלא תשמעו על כך, אבל יום אחד תופיע פתאום מערכת הגנה מפני טילים בעיר הסמוכה לכם. הגישה הזו דומה לכיפת ברזל שנועדה להגן על אזורים מסוימים בשלבים האחרונים של מתקפה נכנסת.
מערכת THAAD
מערכת THAAD מטפלת באיומים בגובה רב ובטווחים ארוכים אבל אינה יעילה מול טילים שטסים בגובה נמוך, רחפנים או טילי שיוט. כאן נכנסת לתמונה מערכת פטריוט המכסה את השכבה הנמוכה יותר ומספקת "מגן אחרון" למטרות בסיכון גבוה.
מערכת פטריוט
כמו THAAD ו- Aegis, גם הפטריוט משתמשת במכ"ם מסוג Phased-array. מה שמייחד אותה זו היכולת להשתמש במספר סוגים של טילים מיירטים:
PAC-3 – פוגע ישירות במטרה ומשמיד אותה באמצעות אנרגיה קינטית.
PAC-2 – מתפוצץ סמוך למטרה ויוצר ענן של רסיסים מהירים להשמדתה.
באוקראינה, מערכות פטריוט מילאו תפקיד מרכזי ביירוט טילים בליסטיים וטילי שיוט והוסיפו שכבה קריטית למערך ההגנה האווירי של המדינה. אבל הפעלת המערכות הללו יקרה וכיסוי השטח שלהן מוגבל. כל טיל PAC-3 עולה כמעט 4 מיליון דולר ולכן כל שיגור צריך להישקל בכובד ראש.
שילוב ה- F-35
אמנם כל המערכות הללו ניידות טכנית אבל הן אינן ניידות במהירות. כאן נכנס לתמונה ה-F-35 שסוגר את הפער. מדובר ביותר ממטוס קרב. הוא מהווה נקודת קשר ניידת במיוחד במפת הקרב הדיגיטלית. הוא יכול לבצע את כל שלבי התהליך בעצמו. עם המכ"ם המתקדם שלו, ה-F-35 יכול לזהות שיגורי טילים בדרכים שמערכות נייחות אינן מסוגלות להן. הוא מסוגל לזהות את חתימת החום של מנוע טיל, או את עקבות המכ"ם של טיל שיוט בגובה נמוך. כיוון שהוא מסוגל לטוס קרוב ואף להיכנס למרחב האווירי של האויב הוא מסוגל לאתר ולעקוב אחרי האיומים הללו מוקדם יותר מכל מערכת קרקעית.
אבל ה-F-35 לא רק 'רואה' את האיום, הוא גם משתף את המידע. במסגרת "כיפת זהב" המטוס הופך למרכז פיקוד מעופף המעביר נתוני מעקב חיים למערכות אחרות דרך קישורי נתונים מוצפנים. ואם צריך, הוא גם יכול לירות. הוא מצויד בטילי אוויר-אוויר ומסוגל ליירט טילים בזמן טיסתם.
שדרוגים עתידיים
שדרוגים עתידיים עשויים לכלול לייזרים עתירי אנרגיה שיאפשרו להתמודד עם איומים, מבלי להסתמך על טילים מיירטים מסורתיים. זה אומר תגובה מהירה וגמישה מול רחפנים, טילי שיוט או איומים מהירים אחרים.
כיסוי יירוט גלובלי
כל הטכנולוגיות האלה כבר קיימות. אבל המקום שבו "כיפת זהב" הופכת שנויה במחלוקת הוא בדרישה הצפויה להצבת טכנולוגיות חדשות בחלל. למערכות הקיימות יש חולשה אחת גדולה: כולן פועלות רק אחרי שלב ההאצה (boost phase) של הטיל. ולכן, שורה אחת בצו הנשיאותי בולטת במיוחד: "הפיתוח והפריסה של יכולות ליירט טילים לפני שיגורם ובשלב ההאצה."
כיסוי יירוט עולמי
כדי לעשות זאת נדרש כיסוי יירוט עולמי. זה אומר שארה"ב תצטרך לחצות קו אדום – הצבת נשק בחלל. הדרך היחידה להבטיח יירוט מוצלח של טיל בשלב ההאצה בכל מקום בעולם היא להציב קבוצת לוויינים עם מיירטים במסלול לווייני נמוך (LEO) שיהיו מוכנים להגיב מיידית לכל שיגור. זוהי הדרך היחידה שמספקת מהירות וגם כיסוי מספיק כדי לעצור טיל ברגע הכי פגיע שלו.
לא רעיון חדש
רייגן רצה לעשות זאת בזמן המלחמה הקרה והציג פרויקטים שלא הושקו מעולם כמו "מקלות מאלוהים (rods from god) ו- "אבנים מבריקות" (brilliant pebbles). אלא שהיום העלות לשיגור ק"ג לחלל הצטמצמה משמעותית. ובכל זאת, זהו אחד החלקים הכי לא ברורים בתוכנית. לא ידוע איזה סוג מיירטים יוצבו בחלל, איך הם יתפקדו, עד כמה יוכלו לפגוע בטילים בשלב ההאצה ואולי הכי חשוב – איך העולם יגיב להצבת נשק בחלל. כדי לספק כיסוי עולמי, קבוצת הלוויינים תצטרך להיות עצומה. ההערכות נעות בין 1,300 ל-2,000 לוויינים במסלול לווייני נמוך.
מה שנחשב לבלתי אפשרי בשנות ה-80 היום כבר קיים
ל- Starlink כבר יש מעל 7,000 לוויינים במסלול. אבל לוויין מיירט יהיה מורכב ויקר בהרבה מלוויין תקשורת רגיל. לגבי מנגנון הפעולה, זה עדיין לא ברור. אבל ניתן להסתכל על העבר כדי לשער איך זה ייראה בעתיד. למשל, "אבנים מבריקות" (Brilliant Pebbles) היה רעיון מ-1980 שכלל יחידת תקיפה קינטית מוקפת במכלי דלק וחמצן שידחפו אותה לעבר המטרה ואז יתנתקו. במסלול, המיירט היה נמצא בתוך מגן שנקרא "אפוד הצלה" שכלל פאנלים סולאריים, מערכת מעקב כוכבים, ומערכת תקשורת לייזר. הפרויקט בוטל בזמן כהונתו של קלינטון בגלל מחסור בתקציב.
שורה תחתונה
הצבת טילי אוויר־אוויר בחלל לא תתקבל טוב בקהילה הבינלאומית. במיוחד כי אין ערובה שארה"ב לא תשתמש בהם למטרות התקפיות. אולי יש דרך פחות קיצונית להשיג את אותה מטרה – לייזרים.
לסרטונים נוספים עם תרגום תוכן לעברית או כתוביות בעברית בנושא 'איך זה עובד' לחצו על הקישור
